ארכיון רשומות מהקטגוריה "פרוזה"‏

זה נחמד שספר שתרגמת נעשה רב מכר. זה עוד יותר נחמד כשהספר הזה הוא ספר שגם אהבת.

אז לשמחתי, את "סיפורי חייו של א' ג' פיקרי" (קטע מהפרק הראשון) גם המבקרים אהבו (כגון יותם שווימר ועלית קרפ), וזה בטח העלה קצת את מכירותיו. וחוץ מזה, הוא מצליח בצדק. הוא באמת לא יצירת מופת חדשנית או מהפכת קרביים, אבל גבריאל זווין הצליחה לעשות בו משהו שמעט סופרים מצליחים לעשות: לבטא את המקום המיוחד מאוד שיש לספרים בחייהם של אנשים מסוימים.

 זווין מצליחה להביע, בפעולות קטנות ומדויקות, את הקשר הרגשי שלנו לספרים. לדוגמה, בסצינה שבה מאיה הפעוטה מריחה ספרים, טועמת אותם, מעיינת בהם. או כשאיימי חורצת את דינו של דייט כלשהו כשהיא שואלת אותו "מה הספר שהכי השפיע עליך?", והוא משיב לה "עקרונות החשבונאות ב'". 🙂

אני התבדרתי במיוחד, אגב, מהקטע שבו השוטר אוכל דונאט ומנסה להסתיר אותה כי הוא מתפדח מהקלישאתיות הקולינרית. ארס-פואטיקה במיטבה.

שווה לקרוא!

וביום ראשון הקרוב (4 בינואר), אפשר לבוא לשמוע איך שירי לב ארי ואני משוחחות על הספר הזה, במסגרת "ספר-קפה", מחיר כרטיס: 40 ₪ , חניה בדיזינגוף סנטר. הרשמה: בית הקפה – טל' 035281153, חיה ארמי – 0523439373 , haya.army@gmail.com

אני מתעבת סרטי אימה. מר מדור יושב ומתפוצץ מצחוק כשאיברים מתעופפים וראשים מנותצים (הוא לא פסיכופת, בחיי. להפך דווקא), אבל אני – אחרי שראיתי את "מותחן" של מייקל ג'קסון, עם המפלצות כיתה-ב' שלו, לא הצלחתי לישון כל הלילה… 😦

כשקיבלתי את אל הפינה האפלה ביותר לתרגום, הוא לא נשמע כלל וכלל מהז'אנר המבעית הזה. ספר מתח על בחורה שמסתבכת עם בחור קצת אלים. נו, ז'אנר האלימות במשפחה והישועה הקיטשית. לא טיפחתי ציפיות. אבל אליזבת היינס, למרות שזה ספרה הראשון, הצליחה לגולל את סיפורה של קתרין והתאהבותה בטום האלים בהדרגתיות מציאותית ואמינה. עד כדי כך אמינה התפתחותה של מערכת היחסים בין השניים, שבשום שלב לא צקצקתי בלשוני בצדקנות ושאלתי את עצמי, "נו, מה, היא מטומטמת? למה היא לא עוזבת אותו?". 

כי זהו, זו החוכמה שבסיפור הזה, היתרון שלו על פני סיפורים אחרים מסוגו: אפשר להזדהות עם קתרין. אפשר להזדהות עם תחושת הבדידות שלה, עם הרצון באהבה, וגם עם התמריץ להעלים עין מהתנהגויותיו התמוהות של בן זוגה, לשאת את האלימות הקלה הראשונית, למצוא צידוקים ותירוצים, לשכנע את עצמה שזה חולף וזמני ואוטוטו הוא ישתנה. אפשר להזדהות איתה עד כדי כך שחלמתי עליה בלילה, עליה ועל האימה המהלכת עליה.

זה לא ספר על התעללות. זה לא ספר על אלימות כלפי נשים. זה ספר על כמה קל גם לאדם נורמטיבי לגמרי לטמון את הראש בחול, עד שכמעט מאוחר מדי. כל הקוראים המבקרים (ראו להלן) המליצו עליו בחום.

הערת מתרגמת: השם המקורי של טום היה לי – Lee. אבל "לי" יוצר כזו כמות של בעיות בעברית, עד שהתכתבתי עם היינס וביקשתי רשות להחליף את שמו. היא הבינה את הבעיה מיד ובלי גינוני אגו מיותרים הציעה "טום". יש סופרים שכיף לעבוד איתם 🙂

הפינה האפלה ביותר מאת אליזבת היינס, 40 עמודים ראשונים

ביקורותסימניה, סאלונה – איזמרלדה, אביגיל פולק כהןנוריתה

לפני כשנה ראה אור תרגומי החדש לספרה המכונן של איין ראנד, "מרד הנפילים". שנה שלמה הייתי בתוך הראש של ראנד, ואני לא אגיד שלא מצאתי שם גם כמה רעיונות ראויים לטיפוח, בנוסף להררי מלים שהיו יוצאים נשכרים מעריכה מחמירה יותר. אבל זה עניין אחר, ועליו אכתוב יום אחד. השורה התחתונה מבחינתי, עם זאת, הוא שהספר הזה פתח לי כמה דלתות, נתן לי הזדמנות להשתתף בפאנל עם המרצה החביב עלי, וגם חשף אותי להרבה אנשים שלא קוראים את הדברים הנידחים שאני מתרגמת בדרך כלל כמו מד"ב או רומנים פואטיים.

בובה, איך אמרת שקוראים לך?

היום נזכרתי בספר הזה כי קיבלתי אימייל תוקפני מעט, מאיש תקשורת די בכיר, העובד בערוץ 2. האימייל הגיע דרך בועז ארד, ראש מכון איין ראנד בארץ.

וכך כותב האיש:

הייתי מצפה מתלמידי הפילוסופיה של אן ראנד לדעת לפחות איך לבטא את שמה. הכתיב Ayn הוא פשוט התחכמות (הנפוצה אצל סויפרים אמריקאים) לכתיב שונה של שם מוכר, למען הייחודיות. אבל הוא מבוטא (במבטא אמריקאי) בדיוק כמו Ann. והתעתיק לעברית הוא – אן. ולא "איין".

זה מזכיר לי את התרגומים הראשונים לעברית של סטיבן קינג, כשעל העטיפה היה כתוב "סטיפן קינג"… ומה לעשות ש-Stephen מבוטא בדיוק כמו Steven. כלומר סטיבן. לא סטפן ולא "סטיפן", שזה בכלל שם שאינו קיים.

אז נכון שעל התרגומים של אן ראנד לעברית מופיע שיבוש שמה, בגלל בורות המתרגם. זה לא אומר שמי שמצהירים על עצמם כתלמידיה צריכים להנציח את הטעות.

תחילה נחרדתי – אוי ואבוי! המשך…

עד סגירת הגיליון, טום רקמן

מי שאין לו כוח לקרוא את כל המגילה, להלן התקציר:

לפני כמה שבועות ראה אור הספר המצוין "עד סגירת הגיליון" מאת הסופר המוכשר טום רקמן על עיתון בינלאומי גווע, דרך 10 סיפורים קצרים. לרגל כך, הוזמנתי , על תקן המתרגמת של הספר, לשוחח עם דוד ויצטום בתוכניתו "מהיום למחר" על הספר. בהנאה בלתי מוסתרת החלפנו חוויות מהקריאה והדמויות, הזכרנו קטעים שהיו מוצלחים בינינו במיוחד, והבענו תקווה משותפת שהספר יצליח בארץ כפי שהצליח בעולם (רב-מכר של הניו יורק טיימס!)

והרי לפניכם, בלינק הזה, ההתלהבות המשותפת של דוד ויצטום ושלי מ"עד סגירת הגיליון" [להריץ לדקה ה-19, ונדמה לי שזה לא עובד טוב בכרום]

ומפה והלאה – מאחורי הקלעים:

אז אתמול בבוקר, בעודי טרודה עד האוזניים בניסיון נואש לחלץ מסמך דחוף ממלתעותיה של תוכנת זכרון תרגום אחת (mea culpa – מי שמכניס מסמך מחורבש מקבל חירבוש בחזרה), פתאום מצלצל הטלפון. ולא, לא מיץ פטל מעבר לקו, אלא יולי סימפטית אחת, מהתוכנית של דוד ויצטום "מהיום למחר" בערוץ 1. וגם אם אתם נהנים לנגח את הערוץ הזה, אי אפשר להתכחש לעובדה שעדיין יושבים שם אנשי תרבות מהמעלה הראשונה, כפי שמוכיחה חד משמעית ההחלטה הנבונה להפליא לשדר אייטם בן שש דקות תמימות (נצח במונחי טלוויזיה, מספרים לי מקורותי) על עד סגירת הגיליון (שערכה ביד אמן תרזה בירון-פריד).

רוצה לבוא להתראיין  אצל דוּדוּ, אמרה לי יולי בלשון קִרבה.

שלפתי בזריזות ממעמקי גרוני את הלשון שבלעתי מרוב הפתעה, ועניתי בנונשלנטיות מעושה, כמורגלת בדבר (עלק…), כן, למה לא?

אה-מה-מה, אני אין לי טלוויזיה כבר עשר שנים. אז אין לי מושג שוויצטום משדר תוכנית יומית, ועוד ברבע לחצות. אבל יולי יידעה אותי שעוד באותו לילה אני מתבקשת להתייצב באולפניהם התל אביבים, ולהתראיין על הספר הנהדר הזה. דודו קרא אותו, היא אמרה, ומאד התלהב, ובניגוד למנהגו לסקר ספרי עיון, החליט לסקר גם ספר פרוזה.

לא בחורה רבת-תושיה (ותאבת פרסום) שכמותי תגיד "לא" להזדמנות פז שכזו, גם אם חצות זה לא בדיוק פְּריים-טיים עסיסי, ולכן הסכמתי, וטסתי למספרה להסתיר את ה"זרקה-שיבה".  ומכיוון שאת המסמך הסורר הייתי חייבת להגיש עוד באותו יום, חילצתי אותו מהתוכנה בעור שיניו המפוקסלות, תרגמתי תוך כדי צבע והסתפרות, ותוך כדי החוג של מדורצ'יק ומדורצ'יקון, ישובה על שרפרף עם המחשב על כסא בית ספר, עד שנפטרתי מאחרוני הכבלים המוארקים שמילאו אותו לעייפה. בין גנרטור דיזל לארוחת ערב עוד התקשרתי ל"כתבנו-לעניינֵי", ידיד שהכרתי בעודנו מדשדשים יחד על הקרח באוניברסיטה, לקבל תדרוך מי ומה ואיך בכלל ואם התקף החרדה הזה יעבור לי לפני השידור. (הוא אמר שכן, וצדק. הוא רק לא אמר לי שמרוב אדרנלין, אני לא אצליח להירדם עד ארבע לפנות בוקר…)

בשעה הבלתי-פרברית בעליל 23:00 התייצבתי בסניף התל אביב של רשות השידור, ליעד המאפרת איפרה אותי (לא ידעתי שלעפעפיים יש כושר נשיאה של 15 קילו), ולבסוף נכנסתי לאולפן (שנגדיר אותו בעדינות כווינטאג'י), חשבתי על דברים מרגיעים (שהם לא עניינכם בכלל), ועליתי לשידור.

נ.ב אם יש ביניכם איזה אשף הורדות שמסוגל לקחת רק את הקטע הרלוונטי  מהקובץ ולשמור אותו בתור קובץ עצמאי, תבוא עליו הברכה.

בואו נפוגג קצת את ערפל הכותרת הזאת.

"חשיפה בלעדית" "עד סגירת הגיליון" הוא השם העברי הלא הסופי של The Imperfectionists מאת טום רקמן (Rachman), רומן ביכורים עטור שבחים, שנון ומשעשע, יצירתי ובעיקר רב-קולי, שתרגמתי לא מזמן עבור עם עובד, ושנערך בידיה האמונות של תרזה בירון-פריד. תרזה אמנם שחטה את התרגום שלי בלי רחם, אבל עריכה טובה יכולה ללמד המון המון, ומתרגמים ועורכים השואלים את עצמם "האם לנצח נאכל חרב?" יכולים להתנחם בתשובה – "למה לאכול חרב כשאפשר לאכול קרפצ'יו במקום"?*

בכל מקרה, The Imperfectionists מגולל את תולדותיו של עיתון דובר אנגלית ברומא מעשר נקודות מבט שונות – כתבים, עורכים, קוראים וכדומה. כל דמות שונה, מהעורכת הראשית האנליטית, השתלטנית והתועלתנית ועד סגנה האסקופה הנדרסת, מעורכת הלשון הדחויה ועד הקוראת המרחפת, מהכתב הזר המזדקן ועד המועמד לכתב שמשפיטים אותו עד עפר. בעיני, רקמן מצליח להיות כל מה שג'ונתן פרנזן מתאמץ להיות – שנון בלי להגזים, רחב יריעה בלי להתפקע בשוליים, ממוקד בלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים.

הספר אמור לראות אור ממש בזמן הקרוב, ואני ממליצה עליו בחום. לאלה שרוצים בינתיים טעימה קטנה, הרי המקור והתרגום שלי (והעריכה של תרזה) לקטע מתוך הפרק של עורך הלשון הראשי, היהודי היקר, כבד הראש וכבד המידות, הרמן כהן. וממש ברגעים אלה, אלן קליימן ואני מקריאים (הוא את האנגלית עם המבטא הבריטי המ-א-מ-ם שלו, ואני את העברית), בכנס של אגודת המתרגמים, במסגרת מרתון של הקראת תרגומים, יוזמה ברוכה של המתרגם שי סנדיק.

 “GLOBAL WARMING GOOD FOR ICE CREAMS” – CORRECTIONS EDITOR—HERMAN COHEN

Herman stands before the copydesk, torch-eyes passing over the three editors on duty. They halt in mid-keystroke. “And I haven’t even accused anyone yet,” he says darkly, opening that morning’s paper as if it contained a murder weapon. What it does contain is worse: a mistake.

He touches the error with contempt, pokes at the despicable word, as if to shove it off the page and into a different publication altogether.

“GWOT,” he says. He slaps the page, shakes it at them. “GWOT!”

“G what?”

“GWOT!” he repeats. “GWOT is not in the Bible. And yet it is here!”

He jabs the article, driving a sausage finger through page three.

They deny responsibility. But Herman has infinitely less time for pardon than for blame. “If none of you nitwits know what GWOT means,” he says, “then why is GWOT in the paper?”

An arctic silence settles upon the copydesk.

“Have you read the Bible?” he demands. “Any of you?” He glances at the sorry trio of copy editors before him: Dave Belling, a simpleton far too cheerful to compose a decent headline; Ed Rance, who wears a white ponytail— what more need one say?; and Ruby Zaga, who is sure that the entire staff is plotting against her, and is correct. What is the value in remonstrating with such a feckless triumvirate?

“Sooner or later . . .” Herman says, and allows the partial threat to hang there. He turns from them, prodding the air. “Credibility!” he declares. “Credibility!” המשך…

איכשהו, למרות השכלתי הזעומה בספרות, התבקשתי לפני כשנתיים לתרגם את "האוהל" של מרגרט אטווד. אטווד, אולי לא ידעתם, סובלת מגורל מר מאד בענייני תרגום: כל ספר שלה תרגם מתרגם אחר. זה ממש לא מוצלח, כי כל ספר נשמע אחרת ואין אף מתרגם שצובר ניסיון ו"משתפשף" עד שהוא נעשה מתרגם מומחה לאטווד. אבל זה מה שקרה, וכל מיני מתרגמים שכבר תרגמו אותה סירבו לתרגם את האוהל, ובתור ברירת מחדל לקחו אותי. מחמיא, לא? 😉

בכל מקרה, תרגמתי, נהניתי, בירכתי את מזלי הטוב שתרגמתי כבר כל מיני ז'אנרים כולל מד"ב, כי בספרון הקצרצר הזה אטווד דוחסת איזה 20-30 סיפורונים שכל אחד מהם שונה במשלבו, בסגנונו, ברוחו, בז'אנרו. כנראה הרגישו שנהניתי, כי שלוש ביקורות נפרדות שיבחו את התרגום. וזה כן היה מחמיא.

אחת הביקורות היתה ביקורת של עמר לחמנוביץ מ"ישראל היום". הגדיל לחמנוביץ' לעשות ואף שכנע את הקולגות שלו לכלול את הספר ברשימת 10 הספרים המתורגמים הטובים לשנת 2010 שהתפרסמה ביום שישי 24/12/2010 בעמוד 48 של המוסף (למתקשים בקריאה – לחצו על התמונה או קיראו במקור

[אליה וקוץ בה – ישראל היום, אם הגדלתם לעשות והכנתם רשימת ספרים מתורגמים, לא היה ראוי להוסיף את שמות המתרגמים, אחַי גיבורֵי התהילה האלמוניות?]

לקריאה נוספת

לפני שנה בערך היה לי הכבוד לתרגם את האוהל – ספר סיפורים קצרים מאת מרגרט אטווד. אטווד קצת מזכירה לי את שימבורסקה, בכך שהיא מביעה רעיונות אישיים וגלובאליים במילים של יומיום, בלי הנשגבוּת או ההתפלפלוּת המילוליות המאפיינות לדוגמה את אלתרמן, שלונסקי או שייבון.  הנשגבות וההתפלפלות מרשימות, אפילו משעשעות לפרקים, אך גם מנכרות. אטווד כותבת אחרת, ובספר הזה היא כותבת ממרום שנותיה, ממרום נסיונה, וגם ממרום התפכחותה.

אתגרי תרגום

לא פשוט לתרגם את הספר הזה. נכון שלא נצרכתי לעלעל ב"אוצר המלים" של רבין ורדי, ספר עב-כרס וגדוש להתפקע בביטויים ומלים ארכאיות עם ניחוח עש מלבב, אבל דעתי האישית היא שככל שהמשלב של הטקסט המקורי פשוט יותר, כך קשה יותר לתרגם אותו לעברית: העברית הגבוהה עשירה מאד, עתירת אפשרויות. העברית היומיומית והפשוטה, לעומת זאת, דלה הרבה יותר. לא בתור שיפוט ערכי של תרבות גבוהה ונמוכה, אלא פשוט מפני שהעברית המודרנית (או הישראלית כהגדרת גלעד צוקרמן) צעירה מאד, ויש המון דברים שעדיין לא התפתחו בה.

האתגר השני הוא ריבוי המשלבים, הסגנונות, הז'אנרים של המקור. יש בספר שלושים ומשהו סיפורים, וכל אחד מהם יחיד ומיוחד. חלקם פארודיה, חלקם קינה; חלקם מציאותיים, חלקם פנטסטיים; חלקם שואבים השראה מסרטי אימה, חלקם מהמיתולוגיה, חלקם מספרות ילדים. בקיצור, היה מעניין, למדתי וחקרתי. ואני מקווה שתיהנו.

הספר ראה לאור לפני כמה ימים, ובהארץ כבר הספיקו לפרסם את הסיפור הראשון בו – סיפורי חיים. משום מה השמיטו את השורות האחרונות…

המשך…

לנצח את מלאך המוות - ג'וש באזל

הכלאה בין טוני סופראנו להוקאיי פירס (תמונה מאתר text.org.il)

תוכן עניינים: תקצירון, ביקורות, פסקאות ראשונות, אתגרי תרגום, סרטון.

תקצירון: ילד יהודי טוב שגדל אצל סבא וסבתא, נעשה רוצח שכיר מטעם המאפיה, נכנס לתוכנית להגנת עדים, נעשה רופא, עובד בבית חולים מצו'קמק, עד שיום אחד מזדמן לשם מכר מימי המאפיה, והבלגן חוגג – מתנקשים, צעירה עם דימום מסתורי, קשיש שחור דמנטי שבורח מבית החולים, סצינת אהבה בין כרישים, וכן הלאה.

נכון שזה נשמע כמו העלילה של רומן טיסות, מסוג המיץ של הזבל שאפילו בטיסה לא כדאי לקרוא?

אז זהו, שלא. זה אחד הספרים הכי מצחיקים, מקוריים, חסרי עכבות ושנונים שקראתי ו/או תרגמתי. נהניתי ממנו נורא, ולמרות שהוא לא מיועד לנשים בהריון או לאנשים עם בעיות בלב, כל מי שהוא לא לגמרי איסטניסט פשוט יישאר מרותק.

ואם אתם לא סומכים על הטעם שלי, אז תדעו שליאונרדו דה קפריו הולך לעשות ממנו סרט (אוקי, אני מודה, ליאונרדו הוא לא אינדיקציה לכלום, אבל בכל זאת) ותראו מה כתבו עליו בעיתונים נחשבים (כל הביקורות באתר Amazon):

המשך…

גרגויל, מאת אנדרו דיווידסון - "פנטסיה מקסימה-מרירה" (רוית הכט, הארץ ספרים)

גרגויל הוא סיפורו של כוכב פורנו יפיפה ומסומם, הנכווה קשות בתאונת דרכים משונה. הכוח היחיד שמחזיק אותו בחיים הוא השאיפה להשתקם מספיק כדי להשתחרר מבית החולים ולהתאבד. אולם לפתע נכנסת לחדרו בבית החולים אישה משונה, מריאן אנגל שמה, ומודיעה לו שהיא והוא היו אהובים לפני 600 שנה בגרמניה – היא היתה נזירה והוא היה שכיר חרב שנכווה קשות והובא למנזר כדי להציל את חייו. היא מספרת לו את סיפור אהבתם וארבעה סיפורי אהבה אחרים, של חבריה – אמנית זכוכית יפנית, ויקינג מתבודד, אנגליה בת המאה השמונה עשרה וזוג איטלקי בזמן מגפת הדבר השחור.

עם הזמן הגיבור משתחרר מבית החולים, עובר לגור עם מריאן אנגל, וחווה גמילה משונה והזויה ממשככי כאבים שבמסגרתה הוא מבקר בעולם שיצר דנטה ב"הקומדיה האלוהית".

זה לא ספר לנשים בהריון וחולי לב. הוא נפתח בתיאור פלסטי לא סימפטי של כוויה בהתהוות, ותיאורי הטיפולים שגיבורנו מקבל מהפכי קרביים לעתים. אבל דווקא המציאותיות הבוטה הזאת מאד מרעננת בים של ניו אייג' מתנחמד וספרי מתח עם זוועות הזויות.

אתגרי תרגום

בספר הזה היו כמה אתגרי תרגום מיוחדים

המשך…

הספר הזה נפל לחיקי כִּפְרי בשל, בדיוק אחרי שגמרתי לתרגם ספר שואה מופלא אך מדכדך בשם "ממזרח לזמן". בלקמן, עורך דין יהודי אמריקאי צעיר (ולא שותף בכיר במשרד עורכי דין), יוצר דמות מגוחכת לחלוטין, מין הכלאה בין פולטי מהמלון-של לבין מקיוואלי לבין, אני לא יודעת, יוסמיטי סם בלתי משופם, נניח, ומסבך אותו בצרות מצחיקות להחריד, תוך כדי חשיפה משעשעת של פרצופם המכוער של תאגידי עורכי דין עצומים.

לקריאה נוספת

פרקים ראשונים ב-Ynet

"ג'רמי בלקמן במלתעות הקפיטליזם" – ראיון עם בלקמן מאת מיה סלע, עכבר העיר:

"זהו ספר מצחיק ומרושע…"

"עו"ד מעט" מאת דוד רוזנפלד, בוואלה:

"פרקליט אנונימי היה יכול להפוך לספר קאלט אלולא היה מפריך ומוציא את הכיף בלעג למערכת."

"קראתי ספר – פרקליט אנונימי", בבלוג של גלעד סרי-לוי:

"'פרקליט אנונימי' הוא סאטירה משרדית משעשעת. בלקמן נכנס באומץ לשדה בו פעלו לפניו ונוצרו בו יצירות מופת כמו "דילברט" וסדרת הטלויזיה "המשרד". הספר שנון ואף מצליח להצחיק"