ארכיון רשומות מהקטגוריה "ילדים ונוער"‏

לפני כמה שבועות ראיתי את ארגו, המועמד החדש לקטוף שלושת אלפים ותשע מאות אוסקרים. שתי מסקנות עיקריות – האחת, בן אפלק נראה הרבה יותר טוב עם זקן ופוני של שנות השבעים. חבל שהוריד אותם בסוף הסרט. מסקנה שניה – קנדים הם אנשים טובים. נשמות בסדר גודל של חסידי אומות עולם. השגריר הקנדי ואחד ועובד אחר בשגרירות ובנות זוגם סיכנו את חייהם כדי לשכן בבתיהם, במשך חודשים ארוכים, דיפלומטים אמריקאיים שנמלטו מהשגרירות כשהשתלט עליה האספסוף האירני.

אז בואו נניח לרגע שהאיום האיראני על ישראל הוא סכנה יותר ברורה ומיידית מאשר בספּינים של ביבי, ושגם לכם בא לפוש קמעה מהמתח הלבנטיני בשגרירות הקנדית הקרובה למקום מגוריכם. ביום שלישי הקרוב תהיה לכם הזדמנות: השגרירות מארגנת בוקר ספרותי לכבוד הסופר הקנדי טים וין-ג'ונס (לא קשור לדיאנה וין-ג'ונס), שעידית שורר ואני תרגמנו שניים מספריו לעברית: המאסטרו (עידית) וגנב בבית הזיכרון (אני) לסדרת "מפרש" של הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים, בעריכת יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ'.

אני לא יודעת כמה עידית עשתה שמיניות באוויר כדי לתרגם את המאסטרו, אבל אני יכולה להגיד לכם שאני בהחלט עשיתי. בבוקר בשגרירות אספר קצת יותר באריכות על משחקי המלים שהטקסט היה רצוף בהם (האחות הקטנה מתבלבלת למשל בין Plato לבין Play doe, חולצות עם פרפראזות על Green Eggs and Ham של דוקטור סוס וכדומה), ועל האתגר הכי אתגרי, שהוא לתרגם ליפוגרמה – כלומר קטע שנעדר לחלוטין אות מסוימת. במקור זו היתה E, ואני בניתי שתי וריאציות – האחת בלי י' והאחת בלי ו'. אוף, כמה שברתי על זה את הראש…

אחת מהליפוגרמות המקוריות היתה לקוחה מתוך ספר אמיתי לגמרי שנקרא Gadsby, מאת ארנסט רייט, והרי הוא לפניכם עם שני התרגומים – האחד נטול ו' והאחד נטול י'.

המקור:

Upon this basis I am going to show you how a bunch of bright young folks did find a champion; a man with boys and girls of his own; a man of so dominating and happy individuality…

בלי י'

על סמך זאת אגולל לכבוד הקורא מה קשה עמל כל עלם ועלם מוכשר עד שמצאו לעצמם אלוף; אב, ולו בן ובת שבגרו, ועוד בן פעוט ובת פעוטה; אדם בעל טבע כה עז, כה עולץ …

בלי ו'

על בסיס זאת יתאר המחבר כיצד עמל כל צעיר מהצעירים המבריקים עד שנמצא האיש להעמיד בראשם; אב לבנים, גם לבת; היה זה איש בעל טבע כה עז, כה עליז –'

בקיצור, יום שלישי 26/2/2013, השגרירות הקנדית ברחוב נירים 3 בתל אביב, בשעה 11:00 בבוקר. וכאן לינק להזמנה המלאה Invitation to CND Lit event.

אנא אשרו את הגעתכם באימייל ל-signe.katz@international.gc.ca, ומוטב עוד היום 🙂

במאמר The Censor's Dark Materials מאת פיליפ פולמן, שהתפרסם ב"גרדיאן" ב-29 בספטמבר, מספר פולמן כי גילה שספרו "המצפן הזהוב" מסדרת "חומריו האפלים" נכלל ברשימת The five most challenged books לשנת 2007 של אגודת הספריות האמריקאית, בעוון הצגת "השקפה דתית".

פולמן אומר שתגובתו הראשונה היתה חיוך מאושר. א', מפני שהוא נהנה להרגיז טיפוסים צנזוריאליים, ו-ב', מפני שאנשים תמיד נמשכים יותר למה שאוסרים עליהם לקרוא, ואם אי אפשר לשאול אותו בספריה, הם ילכו לקנות אותו בחנויות (והתמלוגים ילכו ישירות לכיסו של פולמן). הוא אומר שזה בדיוק מה שקרה כשהליגה הקתולית החרימה את סרטו – מכירות הספרים נסקו.

כתמיד, פולמן יוצא נגד דת ממוסדת. לטענתו, דת כדבר אישי יכולה להביא למאמין נחמה ועידוד, אך כדבר מאורגן היא עלולה לזרוע פירוד, שנאה וחוסר מוסריות, וגרוע מכך – לשכנע את המאמינים ברעיונות השטנה האלה שהרעיונות טובים, בריאים ונכונים.

המאמר קצר ומעניין. ותודה לענבל שגיב על הלינק

לקריאה נוספת

זכיתי לתרגם טרילוגיה מבריקה בשם "חומריו האפלים", מאת סופר בריטי מוכשר ופורץ מוסכמות בשם פיליפ פולמן. מהספר הראשון, "המצפן הזהוב", עשתה חברת ניו-ליין סינמה סרט בכיכובם של ניקול קידמן, דניאל קרייג ועוד. להלן ביקורתי על הסרט, שאותו ראיתי בהקרנת טרום-טרום בכורה.

לפני כמה שנים, בעקבות הערצה בלתי מתפשרת לסרט "הנסיכה הקסומה", קניתי את הספר. המחבר הוא ויליאם גולדמן, תסריטאי עטור פרסים שכתב גם את התסריט, וכתב ספר על סמך התסריט. בתחילת הספר יש הקדמה, לפיה הסיפור מבוסס בעצם על ספר עב כרס שהקריא לו סבו כשהוא היה קטן. אלא שגולדמן מספר כשכאשר בגר והתחיל לקרוא לבד, גילה שהספר גדוש לעייפה בתיאורים משמימים של פרטי לבוש, אופנות חצר ושאר ירקות. גולדמן טוען שהתברר לו שסבא שלו הקריא לו את "גרסת הקטעים הטובים", כלומר דילג על כל הקטעים המשעממים והשאיר רק את לב העלילה המרתק.

נראה שזה מה שניסו המפיקים לעשות ב"מצפן הזהב". הסרט הוא תמצית מזוקקת של השיאים של הספר, ואף מגיע לשיא "אקשן" בסצינת קרב מוצלחת למדי בסיום (כשהילדים בורחים מבולוונגר). אלא שב"מצפן הזהב", בניגוד ל"הנסיכה הקסומה" המקורי, אין חלקים גרועים או משעממים, כלומר שכל חלק שמורידים הוא ממש חיתוך בבשר החי, בעולם המופלא שפולמן בונה.
ולכן הסרט נראה קצת כמו מברק – אתם מקבלים את כל המידע, אבל חסרה הלחלוחית האישית של מכתב רגיל, שאיננו נתון במיטת סדום של דקות-מסך נוקפות. יש אקשן, ויש מתח, אבל הסצינות נורא קצרות ועד שנכנסתם לסצינה, היא כבר מסתיימת ואת מקומה תופסת עוד סצינה מברקית.

בכל זאת כדאי לראות, ולו בזכות הופעה מבריקה של ניקול קידמן, הבחירה המושלמת לתפקיד. כולם אמרו שהיא מושלמת, אבל רק כשרואים אותה מבינים עד כמה היא מושלמת לתפקיד הזה. לדניאל קרייג (עזריאל) אין די זמן מסך כדי לעשות רושם (וכנראה גם לא יהיה עד הסרט השלישי), סאם אליוט מגלם את לי סקורסבי כאילו תפרו עליו את התפקיד עוד בספר, ותבדקו מי עושה את הקולות של הסטר שלו. אווה גרין מכשפת בתור המכשפה סרפינה פקלה, כפי שכישפה את קרייג ב"ג'יימס בונד" שעשו ביחד, וכריסטופר לי (סארומן בדימוס) מגיח לכמה רגעים בתור לורד בוריאל, ונראה שטני כתמיד.
דקוטה ריצ'ארדס, היא ליירה, סובלת לדעתי מתסמונת דניאל רדקליף (הארי פוטר) – תפקיד גדול, פרצוף קפוא. בואו נקווה שהיא תשתפר בסרטים הבאים כפי שקרה לו.

לקריאה נוספת

חומריו האפלים – על הספרים
אתר "חומריו האפלים" – אתר חובבים ישראלי מוצלח מאד

"חומריו האפלים" (His Dark Materials) היא אחת הסדרות המשובחות שתרגמתי. פיליפ פולמן, הסופר, בורא עולם דמיוני, דומה ושונה מעולמנו שלנו, ודמויות יוצאות דופן בחוסר הקלישאיות שלהן.
הסדרה זוכה להצלחה רבה בקרב בני נוער ומבוגרים כאחד, ואף דורגה במקום השלישי ברשימת 100 הספרים הבריטיים האהובים ביותר בסקר Big Read שערך ה-BBC בשנת 2003.

  

להלן תקצירי הספרים (זהירות, קצת ספויילרים)

המצפן הזהוב

ליירה, יתומה לכאורה ופרחחית לא קטנה, גדלה בקולג' ג'ורדן תחת חסותו של המאסטר של הקולג'. אישה יפיפייה בשם גברת קולטר לוקחת אותה תחת חסותה, וליירה בורחת ממנה להציל את חברה רוג'ר שנחטף על ידי ה"אכלנים". היא מתגלגלת לקוטב הצפוני בחברת הסוענים, שחלק מילדיהם נחטפו גם הם, מצילה דוב משוריין משביו בעיירה אחת ונעזרת בו כדי לאתר את המקום שבו מוחזקים הילדים. בדרך היא פוגשת מכשפות, טקסאני ממולח בשם לי סקורסבי ועוד כמה דמויות מרתקות. הסוף קורע לב.

הסכין המעודן

ויל הוא בן שתים עשרה וזה עתה הרג אדם. הוא נמלט מביתו, נחוש בדעתו לגלות את האמת על אביו שנעלם עוד כשהיה תינוק. ויל מוצא חלון באוויר ועובר דרכו אל עולם אחר. שם הוא פוגש את ליירה – ילדה מוזרה ופראית. גם ללירה יש משימה והיא גמרה אומר למלא אותה בכל מחיר. אבל העולם של צ`יטגטסה הוא מקום מוזר ומטריד. באוויר מרחפים מלאכים חרישיים ואילו על האדמה אורבים רפאים קטלנים, זוללי נשמות. ובמגדל מסתורי טמון
הסוד הכמוס ביותר- חפץ מסתורי שאנשים מעולמות רבים מוכנים להרוג ובלבד שישיגו אותו.

משקפת הענבר

ויל הוא נושא הסכין המעודן, נשק מסוכן ורב עצמה. מלאכים מלווים אותו בזמן שהוא ממלא את המשימה שהטיל עליו אביו הגוסס – להביא את הנשק אל לורד עזריאל. אבל כיצד הוא יכול למצוא את לורד עזריאל כשליירה נעלמה? רק בעזרתה יצליח לעמוד באין ספור סכנות, תחבולות וקנוניות האורבות לו בדרכו. שני הצבאות הגדולים, צבאות הרקיע וצבאותיו של לורד עזריאל, מתקבצים מרחבי העולמות ונערכים למלחמה. ויל מוכרח למצוא את ליירה, משום שעל שניהם להשלים את המסע הבלתי נמנע את הקרב האחרון, מסע העובר דרך עולמות המתים. אך קודם לכן הם זקוקים למשקפת הענבר שיצרה ד"ר מאלון. באמצעות משקפת זו, שלה תפקיד חשוב בהגשמת ייעודם, ניתן לראות את זרימת האבק, לרדת לחקרו ולעמוד על מהות הבריאה.

לקריאה נוספת

לפני כמה שנים נפלה בחלקי הזכות הגדולה לתרגם את הספר שידיד שלי דאז הגדיר כ"הארי פוטר הבא, שהוא יותר טוב מהארי פוטר בעצם". זה היה הספר "המצפן הזהוב". הספר בגלגולו הקודם (שהתבטא אך ורק בשם שונה – "אורות צפוניים") יצא לאור כמה שנים קודם לכן, ולא זכה להצלחה רבה בחו"ל. התרגום לעברית נכשל כליל. (כן, המשפט הזה דו משמעי בכוונה).

אלא שהצלחת הארי פוטר יצרה נישה חדשה בספרות פנטזיה – פנטזיה לילדים ומבוגרים כאחד. המצפן הזהוב רכב על גלי ההצלחה הזאת כמו גולש גלים מנוסה, והיום הוא אחד מהספרים המצליחים ביותר בז'אנר. בניגוד ל"הארי פוטר", הוא והמשכיו זכו בפרסי ספרות רבים ונחשבים, והספר האחרון בסדרה – "משקפת הענבר" – אף זכה בפרס ויטברד לספר הטוב ביותר לשנת 2001, פרס שלא הוענק מעולם לספר נוער אחר.

הסופר, פיליפ פולמן, הוא איש אשכולות ואדם מרתק ונוח לבריות, למרות קדרות מסוימת המשתקפת בספריו. ממש לאחרונה פגשה אותו שירי לב ארי מהארץ ופרסמה ראיון מעניין על סדרת "חומריו האפלים", לקראת יציאת הסרט "המצפן הזהוב" לאקרנים בדצמבר, בכיכובה של ניקול קידמן המושלמת (לתפקיד). בין השאר משיב פולמן על השאלה ששואלים אותו תמיד – האם "חומריו האפלים" היא אנטיתזה לנרניה.

לקריאה נוספת


(פורסם לראשונה באתר www.hdm.co.il, אתר המוקדש לסדרת "חומריו האפלים" ולפיליפ פולמן)

לתרגם את "חומריו האפלים" – כבר היה עדיף לייבש את החוּלָה….

 

תרגום הסדרה היה חוויה לא פשוטה. חברים, קרובי משפחה ואפילו שותפים לספסל הלימודים סבלו קשות מההתלבטויות ומהאתגרים שפולמן כופה על המתרגמת האומללה החתומה מטה. תרגום הוא אף פעם לא מלאכה קלה, ומי שחושב אחרת לא מבין על מה הוא מדבר, אבל סדרה כמו "חומריו" מציבה בפני המתרגם אתגרים שונים ומשונים ממגוון סוגים. והאתגר הכי גדול הוא שכל הפתרונות הקטנים והפרטיים שמצאתי לכל בעיה בנפרד היו חייבים להשתלב לכדי רושם כולל ועקבי, כדי שאתם, שקוראים את הספר בעברית, תרגישו כמה שיותר כמו אנשים שקוראים את הספר באנגלית: שתתרגשו או תצחקו במקומות הנכונים, שתבינו את ההבדלים בין אנשים שונים על סמך סגנון הדיבור שלהם, שתרגישו עד כמה העולם של ליירה ושאר העולמות המקבילים שהמציא פולמן דומים לשלנו ובכל זאת שונים משלנו, שתפענחו את הרמזים שהוא שותל בטקסט אבל לא תגלו לפני הזמן את מה שהוא רוצה להסתיר עד הרגע האחרון, ושתרגישו את כל זה בלי לקרוא את דבר המתרגמת, כמובן.
 
בואו נתחיל בדוגמה לאתגר: הסגנונות הלשוניים של הדמויות השונות.
הדמויות השונות אצל פולמן, ובעיקר בעולם של ליירה, מדברות במשלבים שונים. מִשלָב, או באנגלית register, מוגדר כסגנון דיבור המאפיין קבוצה או מעמד חברתיים מסוימים. כפי שאתם יכולים לזהות בקלות מי בא מעיירת פיתוח ומי מצפון תל-אביב, תושבי עולמה של ליירה שומעים אותך אומר שתי מלים וכבר יודעים בדיוק מי אתם, מה אתם, איפה גדלתם ואם זה היה עִם או בלי כפית של כסף בפה. באנגליה של ליירה לבדה, שהיא חברה מעמדית מאד, יש חמישה משלבים שונים: המלומדים, שמדברים דיבור פלצני כמו מלומדים מסוימים בארצנו; בני המעמד הגבוה הרגילים (לדוגמה גברת קולטר); המשרתים שלהם, שמנסים לחקות אותם; הילדים; והסוענים.
לכל קבוצה חברתית כזאת יש סגנון דיבור משלה, שמתאפיין במלים "גבוהות" או "נמוכות" ("אני" או "אנוכי"), בקיצורים ("אנ'לא יודע") וכדומה. וזה לא נגמר שם: לדובים יש סגנון משלהם, מאד ענייני ותכליתי. למכשפות יש סגנון מיושן מעט, וקצת פראי. ולי סקורסבי הוא טיפוס מיוחד בפני עצמו, ויש לו סגנון עצמאי לחלוטין שמזכיר קצת את הסטריאוטיפ הטקסאני. 
 

פעם נהגו המתרגמים "לשטֵח" את כל המשלבים למשלב אחד מאד גבוה. בתרגומים ישנים של הקלברי פין ושל תום סויר, למשל, כולם מדברים אותו דבר: החל באחרון העבדים הכושים, דרך טום והאק וכלה בשופט המשכיל. אבל היום זה לא מקובל כבר, בעיקר כי להבדלים האלה יש חשיבות בפני עצמם: איך הייתם מבינים את התסכול של ליירה מהמלומדים היבשושיים של קולג' ג'ורדן, אלמלא דיברו כמו שלמה בן-עמי ביום רע? ואי אפשר להתרשם באמת מאישיותו הססגונית של לי סקורסבי, מהעורמה הנסתרת שלו, בלי לספוג את הדיבור הפתלתל והמרומז שלו.
טוב, אז מה הבעיה?
בעיה אחת היא שהחברה הישראלית היא די שונה והרבה יותר קטנה ופחות מעמדית מהחברה האנגלית, והעברית המדוברת בשכבות שונות בעם הרבה יותר אחידה מאשר האנגלית. והבעיה השנייה היא שקשה מאד להעביר בכתב עברי את הבדלי המבטא, שמסמנים בצורה ברורה כל כך מעמדות ואזורי-מוצא שונים באנגלית. ויש עוד כמה בעיות. אבל את שאר הבעיות והפתרונות נתאר בפינה הבאה.

"המצפן הזהוב" – פרק ראשון באתר "חומריו האפלים"
ביקורת על "המצפן הזהוב" – תמר לנדאו, "הארץ"
ביקורת על "משקפת הענבר" – רונית רוקאס, "הארץ"