ארכיון רשומות מהקטגוריה "לבטי תרגום"‏

מזמן מזמן לא כתבתי פה. אז בתור פיצוי, לא זו בלבד שאני כותבת, אלא שאני גם אגיח מיישוב מגורי הקטנטן והנידח (והחמים והנעים כל כך לעומת תל אביב…) ואחבור עם שותפי לספסל הלימודים דוקטור גלעד צוקרמן (גלעד, אתה כבר פרופסור, נכון?), לערב הרצאות מרתק שייערך ב-16 בינואר, בשעות 17:00-20:30, במלון הר הכרמל, דרך הים 103, חיפה. גלעד ירצה על החייאה של שפות מתות (Mostly dead), ואני ארצה על תרגום מדעי פופולארי (I don't think it means what you think it means).

מולקולות! הצילו!

איך הגעתי לזה בכלל? אז ככה: פעם, מזמן, כשהייתי ממש צפל"דית, למדתי שנה אחת רפואה בעתודה.* ברחתי כל עוד נפשי בי מרוב מולקולות, אבל בכל זאת קלטתי כמה דברים בסיסיים במדעי החיים. ומאז אני מוכרת את עצמי כמתרגמת של ספרי מדע בכלל ושל ספרי רפואה בפרט. יצא לי לתרגם כמה ספרים נחמדים מאד, כגון דווקא החלשים שורדיםמיניות הגברנשים, מין ואינטימיותהאיש שידע יותר מדי על אלן טיורינג והמצאת המחשב, וגם המוח הגברי שאני מקווה שיראה אור ממש בקרוב.

האתגר הגדול בתרגום מדע, ובעיקר לקהל הרחב, הוא ללכת בין הטיפות – שיישמע מדעי אבל גם יהיה ברור לאנשים מן השורה, שיישמע עברית אבל לא ישתמש בתחדישי לשון אקדמיים שאף אחד חוץ מממציאיהם לא שמע עליהם. ואין דין תרגום לקהל הרחב כדין תרגום לקורא המומחה, שגם בו יש אתגרים בפני עצמו – איך לפשר בין המומחים השונים והז'רגון השגור בפיהם וכן הלאה.

בקיצור, אני מאד אשמח אם תבואו לשמוע את גלעד ואותי משפריצים מלים בהתלהבות. כל מה שצריך לעשות זה לשלוח אימייל לכתובת monthly@ita.org.il ולכתוב את השם שלכם בשורת הנושא. שימו לב שההרצאה בתשלום וכוללת ארוחת ערב.

כל הפרטים מופיעים באתר של אגודת המתרגמים

* שתדעו שאם אתם צריכים לנתח בית שחי של גופה באנטומיה, ואתם קושרים לה את היד לשולחן כדי להגיע לבית השחי, אבל לא קושרים אותה היטב, אז באמצע הנתיחה היא עלולה להשתחרר ולהלום היישר בישבנכם המבוהל. זה קרה לשותף שלי לנתיחה, ומאז עין אחת שלו תמיד מסתכלת הצידה.

ד"ר נועם אורדן, שהיה לי העונג להתוודע אליו כשלמדנו יחד בתוכנית הבין תחומית באונ' תל אביב, הוא חוקר תרגום. אבל שלא תחשבו שהוא יושב ונובר בכרכים מצהיבים ועבשים בספריות אפלוליות. השתגעתם? מי עובד ככה בימינו?

לנועם יש מעבדה משוכללת.. טוב, לא מעבדה, אבל מחשב משוכלל יש לו, ולמחשב הזה הוא מזין טקסטים מקוריים ואת התרגום שלהם, והמחשב לועס אותם לעוֹס-היטב, ופולט אחר כבוד כל מיני ניתוחים סטטיסטיים שנועם מתרגם לכל מיני מסקנות מעניינות על תרגום, מתרגמים ועוד. הנה  שתי דוגמאות: Translationese and Its DialectsMarkers of translator gender: do they really matter

המחשב של נועם רעב, גבירותי ורבותי, ואם תוכלו לספק לו עוד טקסטים ללעוס, תחום חקר התרגום יודה לכם מקרב לב.

  • כל ז'אנר יתקבל בברכה – ספרות, עיון, מסחרי, טכני, רפואי, לוקליזציה, הוראות הרכבה למכונת זמן או פצצת אטום או ויברטור – העיקר שיש מקור ותרגום בקבצים אלקטרוניים.
  • בעדיפות ראשונה – קבצים דו-לשוניים, של תוכנות זכרון תרגום כגון Trados, Wordfast ואחרות (כמו MemoQ הנהדרת שהתחלתי לעבוד עליה לאחרונה. אספר לכם בהזדמנות)

שימו לב – יש לקבל את אישור הלקוח כדי להעביר טקסטים שכאלה, גם אם מדובר במטרה נעלה כמו מחקר מדעי. אתם מוזמנים ליצור קשר עם נועם באימייל noam.ordan שטרודל gmail.com, והוא כבר יצייד אתכם בהסבר שתוכלו לשלוח ללקוח כדי לשכנע אותו.

פופיק עם כוונת טלסקופית

סיפור קצר, כמטאפורה לתרגום:

מר מדור משחק כדורעף חופים בקבוצה עם מאמן. פעמיים בשבוע הוא חוזר הביתה בלילה, משולהב, מחויך ומכוסה בחול (שאותו הוא מפזר, באופן שיוויוני והוגן, בכל חדרי הבית כולל המיטה…).

באימון האחרון המאמן הדגים להם, שרוב האנשים מפנים את מרכז גופם – דהיינו, את פופיקם – לכיוון שממנו הם אמורים לקלוט את הכדור המתקרב. אולם כך קשה להם מאד לשנות את הכיוון של הכדור ולנתב אותו לעוף לכיוון אחר. הרעיון הוא, אמר המאמן, לכוון את הפופיק שלך לאן שאתה רוצה לחבוט אליו, ולא למקום שממנו בא הכדור אליך. כך הכדור יגיע לאן שאתה רוצה, במינימום מאמץ.

וכששמעתי את זה, מיד חשבתי על תרגום. כשאתם מתרגמים, לאן אתם מכוונים את הפופיק? אל שפת המקור או אל שפת היעד? ואיך זה משפיע על התרגום שלכם?

אהרן מגד הוא עוד אחד שאני מוכנה לחרוג למענו מעקרונותי לא לקרוא ספרות יפה. בעיקר אני מחבבת את הספר "הגמל המעופף ודבשת הזהב", שמגולל את סיפורו של סופר ומתרגם שיום אחד נוחת בדירה מעליו מבקר ספרות השנוא עליו במיוחד. סערה בכוס תה, אתם אומרים? כן, בהחלט. אבל מצחיק ושנון.

למגד יש אוהדים רבים, ובעוד כמה ימים גם מקיימים באוניברסיטת תל אביב ערב ספרותי לכבוד הופעת ספרה של פרופ' נורית גוברין: "אהרן מגד: חסד החיים; דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי. מתווה לביוגרפיה (תר"ף-תש"י / 1950-1920)".
האירוע יתקיים באוניברסיטת תל-אביב, בנין גילמן, אולם 496, ב-31 בינואר 2012, בשעה 18:00.

להלן התוכנית לערב ההצדעה. ומתחתיה, אם תגללו למטה, העתקתי כמה קטעים מצחיקים מתוך "הגמל המעופף" שבהם מגד מספר, דרך עיניו של גיבורו קלמן קרן, על מלאכת תרגומה של יצירת המופת גרגנטואה ופנטגרואל [אני מתנצלת בפני קוראים חסודים – מדובר בקטע קצת גס…].

מנחה: ד"ר עודד מנדה-לוי
ברכות: ד"ר אורלי לובין – ראש החוג לספרות

דברים:

  • פרופ' אבנר הולצמן
  • המשורר מירון ח. איזקסון
  • הסופר אהרן מגד
  • פרופ' נורית גוברין

קריאה: השחקן אילי גורליצקי

הספר יימכר בערב זה בהנחה – הופיע בהוצאת כרמל.
הזמנה זו מהווה אישור כניסה ברכב דרך שער רמנסיאנו (4) קוד כניסה: 232630

ציטוטים מתוך הפרק "עיבורו של ראבלה", מתוך "הגמל המעופף ודבשת הזהב", מאת אהרן מגד, עם עובד, 1982.

… שברתי את ראשי על מציאת שם עברי קולע ל-braguette של גרגנטואה בפרק השמיני, המספר על המלבושים שתפרו לבן הנפילים בן עשרים ושניים החודשים; כלומר לאותו פריט בלבושו המכסה, כעלה תאנה, את "האבר הטבעי" שלו – ושאבותינו הצנועים בגטאות רומא, פרנקפורט ואמסטרדם לא נזקקו לו ולכן גם לא נתו לו שם בלשון הקודש. שש עשרה אמות ורבע של אריג – כך נאמר בפרק הזה – נדרשו כדי לכסות אותו אבר אבירי של גרגנטואה, שהיה "כקרן השפע, תמיד שוקק, עסיסי ומפיק שרף, תמיד פורח ופורה, שופע צוף, עתיר אבקנים ועליים, כלי מלא מנעמים, תאווה לעיניים!" – וכסותו, לפיכך, היתה רבת מידות, לאורך ולרוחב. "ומאובסת היטב". איך אתרגם אפוא את ה-braguette הזה, תרגום שיהיה מדויק, חינני, ונוח להיגוי? – שָׂקְאֶשֶך? – אבל שק הוא רפוי מדי; זמַמְזַיִן? – צירוף וולגרי מדי; נְדַנְאֶבֶר – קשה לביטוי; אולי כִּיסאֶבֶר, אם כן – שם קצר, קל, נשמע "טבעי"? ואיך אמצא שם עברי נוסף לאבר עצמו – הדרוש כאן כל כך – לאחר שכבר כיניתי אותו זוקפן, חדרן, קדחן, פוקקן, נקניקון, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל-עוז, מקל-שקד ועציון-גבר? – הלא ראבלה יש לו לא פחות מ-38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!…

אדם עושה שגיאות בחייו. תרגום זה [של "גרגנטואה"] הוא צעידה על ארץ אבנים. תעיה בגיאיות ובנקיקים. טיפוס על הרים זקופים ומחודדים. אתה הולך ומועד, הולך ונופל, בכל צעד וצעד. כל מילה שלישית – פח יקוש. רגליך נשברות, ברכיך נפצעות, חוטמך זב דם… אך העברית של התרגום, הרי חייבת היא להיות עשירה כשפת המקור – שופעת, קוצפת, גולשת על גדותיה לעתים, משתוללת ומתהוללת לעתים, פרוצה בצחוק בופוני, ועם-זה מלומדת. גדושה בקונוטציות מִרבדים עתיקים ועממיים של הלשון.

כן, תרגום זה כיף, אבל לפעמים גם יורקים דם… 🙂

ניטשה אמר שאלוהים מת. אלוהים אמר שניטשה מת. ניטשה אולי צדק. אלוהים בטוח צדק.

אבל הרעיון הוא לא לפתוח דיון פילוסופי אלא לעסוק בשאלה הרבה יותר פרוזאית: מה עושים כשצריך לתרגם את God לעברית?

לפני כמה שנים הרציתי על תרגום טרילוגיית "חומריו האפלים". אם לא קראתם (וכדאי לקרוא), חשוב רק שתדעו שיש שם עיסוק רב באלוהים, והמון ציטוטים מהתנ"ך. בהרצאה נכחו כמה וכמה צופים דתיים, ואחת מהן, נועה רייכמן, ספרנית וחובבת מד"ב מושבעת, אף בישרה לי שכל מסמך שכתוב עליו השם המפורש (כמו שכתוב בתנ"ך, מתחיל ב-י', נגמר ב-ה', ובאמצע עוד ה' ועוד ו'), חייבים להעביר אותו לגניזה בבית כנסת. אי אפשר לזרוק אותו ככה סתם לפח או למחזור. וזה די מעיק.

ומה אפשר לעשות שספרים רבים, ובעיקר אמריקנים, משופעים ב-god ונגזרותיו?

אז זהו, שהפתרון הוא פשוט לא להשתמש בשם המפורש כמות שהוא. אז הנה עוד כמה אופציות, שמתאימות לטקסטים בדרגות דוֹסיוּת שונות.

  • אלוהים (הכי שימושי בעיני)
  • אדוני
  • אלוקים ( a bisale on the dossy side…)
  • ה'
  • האל
  • הקדוש ברוך הוא
  • יהווה (כן, כן, עוד פרצה בחוק. עם שני ו' זה לא נחשב השם המפורש. יותר שווה משעון שבת, לא?)

אתם מוזמנים להוסיף אופציות נוספות, אבל רק בתנאי שהן שימושיות גם לטקסטים "רגילים".

והנה קריקטורה שהיא לא בדיוק על אלוהים, אבל מזמן אני מחפשת הזדמנות להכניס אותה

כשמשה לוקח את הילדים לברכה: "היי, הגיע הזמן ללכת הביתה. אני מדבר ברצינות!"



יש בארץ מעט מו"לים שמוציאים מד"ב ופנטסיה. ומתוכם, מעטים חושבים שמלאכת התרגום של ספרים כאלה צריכה להיעשות באותה מידת הקפדה שבה מתרגמים ספרים מז'אנרים אחרים.

ולכן היה מעניין לקרוא את הראיון עם לירון ברגר על  תרגומו של הספר "יומו של הדרקון". ברגר הוא חובב פנטסיה שהקים הוצאת ספרים בשם "השראה" והוציא לאור ספרי משחקים. הראיון אמנם אינו חדש – 2005 – אבל הוא שופך מעט אור על האתגרים המיוחדים בתרגום מונחים ומושגים בספרי פנטסיה ועל תהליך העבודה עם המתרגמת, נירה ברק.

מתוך הראיון:

במהלך הבחירה בשפה המתאימה לספר פנטזיה, איך החלטת על המילים? האם חששת להשתמש במילים עתיקות מדי, שאולי הקוראים לא ידעו את משמעותן בקריאה ראשונה?

לירון: תרגום של ספר כזה נותן לך תחושה של אהבת השפה. תהליך של תרגום הוא בעיקר עניין של למידה – ישבתי עם המתרגמת וניהלנו דיונים על הבחירות במילים שונות, כי עניין אותי לשמור בתרגום על רובד הלשון. הרבה ביטויים למדתי תוך כדי התרגום, וניסינו לשמור על סגנון השפה בהתאם לדמויות: חלק מהן, כמו הגמדים, מדברים ביניהן בשפה ברובד נמוך יותר ועם דמויות אחרות בלשון יותר גבוהה; זה היה מסובך מאוד. ניסיתי במודע להגביל במהלך הספר את גובה השפה – ללא ביטויים או מילים שיפסיקו לקורא את רצף הקריאה – ואני חושב שלמרות זאת יצא ספר עם שפה מפותחת מאוד. ככלל, תרגומים כמו "שר הטבעות" היו בעיני צעד אחד יותר מדי, מבחינת גובה השפה. רציתי ליצור מצב שהקורא יוכל להיכנס לספר, בלי לקרוא את אותו משפט פעמיים.

לקריאה נוספת

למדורצ'יק בן החמש וחצי יש חברה ממש נחמדה מהגן הקודם, שנקרא לה א'. גם אמא ואבא שלה ממש נחמדים. אבל מה? כל מילה שלישית שאבא של א' אומר, פשוטו כמשמעו, היא הטיה כלשהי של הפועל האנגלי השימושי להחריד Fuck, וכמעט תמיד "פאקינג". למשל:

הפאקינג חתול השחור הזה, פאקינג התיישב לנו פה על הפאקינג דלפק ורק מזל שלא באו הפאקינג פקחים בדיוק באותו רגע.

שככה יהיה לי טוב. במו אוזניי שמעתי.

יום אחד דיברנו, אמא של א' ואני, על ה"אוזניים לכותל" של ילדים קטנים. ושאלתי אותה אם א' חוזרת על כל ה"פאק" שאבא שלה אומר. והיא אמרה לי: "לא. היא חוזרת אחריו מילה במילה, אבל איכשהו, מסננת את כל הפאקינג".

טוב, ל-א' יש מזל: היא יכולה לסנן. אבל מה נעשה אנחנו, המתרגמים, כשהפועל הנאצל הזה נוחת עלינו? המשך…


(פורסם לראשונה באתר www.hdm.co.il, אתר המוקדש לסדרת "חומריו האפלים" ולפיליפ פולמן)

לתרגם את "חומריו האפלים" – כבר היה עדיף לייבש את החוּלָה….

 

תרגום הסדרה היה חוויה לא פשוטה. חברים, קרובי משפחה ואפילו שותפים לספסל הלימודים סבלו קשות מההתלבטויות ומהאתגרים שפולמן כופה על המתרגמת האומללה החתומה מטה. תרגום הוא אף פעם לא מלאכה קלה, ומי שחושב אחרת לא מבין על מה הוא מדבר, אבל סדרה כמו "חומריו" מציבה בפני המתרגם אתגרים שונים ומשונים ממגוון סוגים. והאתגר הכי גדול הוא שכל הפתרונות הקטנים והפרטיים שמצאתי לכל בעיה בנפרד היו חייבים להשתלב לכדי רושם כולל ועקבי, כדי שאתם, שקוראים את הספר בעברית, תרגישו כמה שיותר כמו אנשים שקוראים את הספר באנגלית: שתתרגשו או תצחקו במקומות הנכונים, שתבינו את ההבדלים בין אנשים שונים על סמך סגנון הדיבור שלהם, שתרגישו עד כמה העולם של ליירה ושאר העולמות המקבילים שהמציא פולמן דומים לשלנו ובכל זאת שונים משלנו, שתפענחו את הרמזים שהוא שותל בטקסט אבל לא תגלו לפני הזמן את מה שהוא רוצה להסתיר עד הרגע האחרון, ושתרגישו את כל זה בלי לקרוא את דבר המתרגמת, כמובן.
 
בואו נתחיל בדוגמה לאתגר: הסגנונות הלשוניים של הדמויות השונות.
הדמויות השונות אצל פולמן, ובעיקר בעולם של ליירה, מדברות במשלבים שונים. מִשלָב, או באנגלית register, מוגדר כסגנון דיבור המאפיין קבוצה או מעמד חברתיים מסוימים. כפי שאתם יכולים לזהות בקלות מי בא מעיירת פיתוח ומי מצפון תל-אביב, תושבי עולמה של ליירה שומעים אותך אומר שתי מלים וכבר יודעים בדיוק מי אתם, מה אתם, איפה גדלתם ואם זה היה עִם או בלי כפית של כסף בפה. באנגליה של ליירה לבדה, שהיא חברה מעמדית מאד, יש חמישה משלבים שונים: המלומדים, שמדברים דיבור פלצני כמו מלומדים מסוימים בארצנו; בני המעמד הגבוה הרגילים (לדוגמה גברת קולטר); המשרתים שלהם, שמנסים לחקות אותם; הילדים; והסוענים.
לכל קבוצה חברתית כזאת יש סגנון דיבור משלה, שמתאפיין במלים "גבוהות" או "נמוכות" ("אני" או "אנוכי"), בקיצורים ("אנ'לא יודע") וכדומה. וזה לא נגמר שם: לדובים יש סגנון משלהם, מאד ענייני ותכליתי. למכשפות יש סגנון מיושן מעט, וקצת פראי. ולי סקורסבי הוא טיפוס מיוחד בפני עצמו, ויש לו סגנון עצמאי לחלוטין שמזכיר קצת את הסטריאוטיפ הטקסאני. 
 

פעם נהגו המתרגמים "לשטֵח" את כל המשלבים למשלב אחד מאד גבוה. בתרגומים ישנים של הקלברי פין ושל תום סויר, למשל, כולם מדברים אותו דבר: החל באחרון העבדים הכושים, דרך טום והאק וכלה בשופט המשכיל. אבל היום זה לא מקובל כבר, בעיקר כי להבדלים האלה יש חשיבות בפני עצמם: איך הייתם מבינים את התסכול של ליירה מהמלומדים היבשושיים של קולג' ג'ורדן, אלמלא דיברו כמו שלמה בן-עמי ביום רע? ואי אפשר להתרשם באמת מאישיותו הססגונית של לי סקורסבי, מהעורמה הנסתרת שלו, בלי לספוג את הדיבור הפתלתל והמרומז שלו.
טוב, אז מה הבעיה?
בעיה אחת היא שהחברה הישראלית היא די שונה והרבה יותר קטנה ופחות מעמדית מהחברה האנגלית, והעברית המדוברת בשכבות שונות בעם הרבה יותר אחידה מאשר האנגלית. והבעיה השנייה היא שקשה מאד להעביר בכתב עברי את הבדלי המבטא, שמסמנים בצורה ברורה כל כך מעמדות ואזורי-מוצא שונים באנגלית. ויש עוד כמה בעיות. אבל את שאר הבעיות והפתרונות נתאר בפינה הבאה.

"המצפן הזהוב" – פרק ראשון באתר "חומריו האפלים"
ביקורת על "המצפן הזהוב" – תמר לנדאו, "הארץ"
ביקורת על "משקפת הענבר" – רונית רוקאס, "הארץ"