בואו נפוגג קצת את ערפל הכותרת הזאת.

"חשיפה בלעדית" "עד סגירת הגיליון" הוא השם העברי הלא הסופי של The Imperfectionists מאת טום רקמן (Rachman), רומן ביכורים עטור שבחים, שנון ומשעשע, יצירתי ובעיקר רב-קולי, שתרגמתי לא מזמן עבור עם עובד, ושנערך בידיה האמונות של תרזה בירון-פריד. תרזה אמנם שחטה את התרגום שלי בלי רחם, אבל עריכה טובה יכולה ללמד המון המון, ומתרגמים ועורכים השואלים את עצמם "האם לנצח נאכל חרב?" יכולים להתנחם בתשובה – "למה לאכול חרב כשאפשר לאכול קרפצ'יו במקום"?*

בכל מקרה, The Imperfectionists מגולל את תולדותיו של עיתון דובר אנגלית ברומא מעשר נקודות מבט שונות – כתבים, עורכים, קוראים וכדומה. כל דמות שונה, מהעורכת הראשית האנליטית, השתלטנית והתועלתנית ועד סגנה האסקופה הנדרסת, מעורכת הלשון הדחויה ועד הקוראת המרחפת, מהכתב הזר המזדקן ועד המועמד לכתב שמשפיטים אותו עד עפר. בעיני, רקמן מצליח להיות כל מה שג'ונתן פרנזן מתאמץ להיות – שנון בלי להגזים, רחב יריעה בלי להתפקע בשוליים, ממוקד בלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים.

הספר אמור לראות אור ממש בזמן הקרוב, ואני ממליצה עליו בחום. לאלה שרוצים בינתיים טעימה קטנה, הרי המקור והתרגום שלי (והעריכה של תרזה) לקטע מתוך הפרק של עורך הלשון הראשי, היהודי היקר, כבד הראש וכבד המידות, הרמן כהן. וממש ברגעים אלה, אלן קליימן ואני מקריאים (הוא את האנגלית עם המבטא הבריטי המ-א-מ-ם שלו, ואני את העברית), בכנס של אגודת המתרגמים, במסגרת מרתון של הקראת תרגומים, יוזמה ברוכה של המתרגם שי סנדיק.

 “GLOBAL WARMING GOOD FOR ICE CREAMS” – CORRECTIONS EDITOR—HERMAN COHEN

Herman stands before the copydesk, torch-eyes passing over the three editors on duty. They halt in mid-keystroke. “And I haven’t even accused anyone yet,” he says darkly, opening that morning’s paper as if it contained a murder weapon. What it does contain is worse: a mistake.

He touches the error with contempt, pokes at the despicable word, as if to shove it off the page and into a different publication altogether.

“GWOT,” he says. He slaps the page, shakes it at them. “GWOT!”

“G what?”

“GWOT!” he repeats. “GWOT is not in the Bible. And yet it is here!”

He jabs the article, driving a sausage finger through page three.

They deny responsibility. But Herman has infinitely less time for pardon than for blame. “If none of you nitwits know what GWOT means,” he says, “then why is GWOT in the paper?”

An arctic silence settles upon the copydesk.

“Have you read the Bible?” he demands. “Any of you?” He glances at the sorry trio of copy editors before him: Dave Belling, a simpleton far too cheerful to compose a decent headline; Ed Rance, who wears a white ponytail— what more need one say?; and Ruby Zaga, who is sure that the entire staff is plotting against her, and is correct. What is the value in remonstrating with such a feckless triumvirate?

“Sooner or later . . .” Herman says, and allows the partial threat to hang there. He turns from them, prodding the air. “Credibility!” he declares. “Credibility!”

He elbows into his office, and the momentum of his belly topples a stack of books— he must tread with caution in here, for this is an overstuffed room and he an overstuffed man.

He notices a gap on the shelf and searches the book skyscrapers rising from the floor for the missing volume. He locates it (A Dictionary of Birds, Part IV: Sheathbill— Zygodactyli ), slides it back into place, hikes up his belt, lines himself up with his desk chair, and inserts his bottom — one more bulky reference work returned to its rightful home. He drags the keyboard to his bunchy gut and, condescending to the screen, types a new entry for the Bible:

GWOT: No one knows what this means, above all those who use the term. Nominally, it stands for Global War on Terror. But since conflict against an abstraction is, to be polite, tough to execute, the term should be understood as marketing gibberish. Our reporters adore this sort of humbug; it is the copy editor’s job to exclude it. See also: OBL; Acronyms; and Nitwits.

He hits save. It is entry No. 18,238. “The Bible”—his name for the paper’s style guide— was once printed and bound, with a copy planted on every desk across the newsroom. Now it exists solely within the paper’s computer network, not least because the text has grown to approximately the size of metropolitan Liechtenstein. The purpose of his Bible is to set down laws: to impart whether a “ceasefire” is, properly speaking, a “cease-fire” or indeed a “cease fire”; to adjudge when editors must use “that” and when “which”; to resolve quarrels over prepositions, false possessives, dangling modifiers— on the copydesk, fisticuffs have broken out over less.

Corrections have proliferated of late. A handful even earned a place on Herman’s corkboard: Tony Blair included on a list of “recently deceased Japanese dignitaries”; Germany described as suffering from “a genital malaise in the economy”; and almost daily appearances from “the Untied States.” He types out his latest publishable correction: “In an article by Hardy Benjamin in the Tuesday business section, the former dictator of Iraq was erroneously referred to as Sadism Hussein. The correct spelling is Saddam. We doubt that our typographical error impinged on the man’s credibility, however, we regret—” He checks his watch. Miriam leaves tonight, and Jimmy arrives tomorrow. Herman still has much to do. He slips on his coat, jabs a finger in the air. “Credibility!” he says.

• literally: This word should be deleted. All too often, actions described as “literally” did not happen at all. As in, “He literally jumped out of his skin.” No, he did not. Though if he literally had, I’d suggest raising the element and proposing the piece for page one. Inserting “literally” willy-nilly reinforces the notion that breathless nitwits lurk within this newsroom. Eliminate on sight— the usage, not the nitwits. The nitwits are to be captured placed in the cages I have set up in the subbasement. See also: Excessive Dashes; Exclamation Points; and Nitwits.

"התחממות כדור הארץ טובה לגלידות" – עורך הלשון – הרמן כהן

הרמן עומד מול שולחן המשכתבים, ועיניו הבוערות שטות על שלושת העורכים שבַּמשמרת. אצבעותיהם קופאות באמצע ההקלדה. "וזה עוד לפני שהאשמתי מישהו ספציפי," הוא אומר בזעף, ופותח את עיתון הבוקר כאילו מסתתר בתוכו כלי רצח. הדבר שמסתתר בו הוא נורא עוד יותר: שגיאה. הוא נוגע בשגיאה בבוז, דוקר באצבעו את המילה הנתעבת, כאילו היה רוצה להעיף אותה מהדף אל עיתון אחר.

"לוט"ר," הוא אומר. הוא הולם בדף, מנופף אותו לעברם. "לוט"ר!"

"לא מה?"

"לוט"ר!" הוא חוזר ואומר. "לוט"ר לא מופיע בתנ"ך. ובכל זאת, הרי הוא לפנַי!" הוא דוקר את המאמר, ואצבעו הנקניקית משספת את עמוד שלוש.

הם מתכחשים לאחריותם. אך להרמן יש הרבה פחות זמן למחילה מאשר להאשמה. "אם אף טמבל אחד מביניכם לא יודע מה זה לוט"ר," הוא אומר. "איך ייתכן שלוט"ר מופיע בעיתון?"

דממה ארקטית צונחת על שולחן המשכתבים.

"אתם קראתם בכלל את התנ"ך?" הוא מפגיע בהם. "מישהו מכם קרא אותו?" הוא מציץ בשלישיית המשכתבים העלובה היושבת מולו: דייב בֶּלינְג, טיפוס רפה-שכל ועליז מכדי לנסח כותרת ראויה לשמה; אֶד רַאנס, המתהדר בקוקו לבן – מה עוד יש לומר? ורוּבּי זאגה, זאת שמשוכנעת – ובצדק – שכל חברי המערכת זוממים נגדה. מה הטעם להטיף לטריאומווירט-אוזלת-היד הזה?

"במוקדם או במאוחר…" תולה הרמן את האיום החלקי באוויר, מפנה להם עורף ודוקר את האוויר. "אמינוּת!" הוא מכריז. "אמינות!"

הוא נדחק אל חדרו, ומן התנופה ממוטטת כרסו ערמה של ספרים. הוא צריך להתנהל פה בזהירות, שכן החדר הזה עולה על גדותיו והוא עצמו עולה על גדותיו. ספרי עיון גודשים את החדר – חיבורים קלאסיים כמו "מילון וובסטר לעולם החדש", "מילון בארטלט לציטוטים מוכרים", "האטלס של נשיונל ג'יאוגרפיק", "האלמנך וספר העובדות העולמי", ולצדם כרכים ייחודיים כגון "המילון לאנין הטעם", "מילון אוקספורד לאפיפיורים", "מדריך טכני ומילון לבלט קלאסי", "המילון החזותי של הסוס", "ספר המרקים והנזידים השלם", "מילון קסֶל ללטינית, "מילון תקני אלבנית-אנגלית / אנגלית-אלבנית", ו"מילון מקוצר לאיסלנדית עתיקה".

הרמן מבחין ברווח על המדף, ופותח בחיפוש אחר הכרך החסר בין ערימות הספרים גורדות-השחקים המתנשאות מהרצפה. הוא מוצא אותו ("מילון העופות, חלק ד': סנוניתיים עד תרנגולאים"), מסיע אותו בחזרה למקומו, מושך את חגורתו מעלה, מתכוונן ביחס לכסא שלו, ומכניס הראוי את ישבנו – מושא-עיון נוסף שהושב למקומו הראוי. הוא גורר את המקלדת ומקרבה אל גוש בטנו, נרכן אל המסך, ומכניס לתנ"ך רשומה חדשה:

  • §         לוט"ר: מונח שאיש אינו יודע את הוראתו, קל וחומר העושים בו שימוש. מילולית, לוט"ר הם ראשי התיבות של "לוחמה בטרור". אך מכיוון שעימות עם מושג מופשט הוא, אם להתבטא בעדינות, דבר שקשה להוציאו אל הפועל, יש לראות במונח זה פטפטת שיווקית ותוּ לא. לכתבים שלנו יש נטיה להתרפק על מונחים מתעתעים כאלה; על המשכתב לנכשם. ראו גם: "אוסמה בִּן לאדן"; "ראשי תיבות"; וגם "טמבלים".

 הוא לוחץ על "שְמור". זו רשומה מספר 18,238. "התנ"ך" – כך מכנה הרמן את מדריך הסגנון של העיתון – היה בשעתו מסמך מודפס וכרוך, שעותק שלו היה שתול על כל שולחן בחדר החדשות. כיום הוא נמצא אך ורק במערכת המחשב של העיתון, ולא רק מפני שהטקסט תפח למימדיה של ליכטנשטיין רבתי. תכליתו של התנ"ך היא לקבוע כללים: להנחיל לדורות הבאים את הידע מתי "דו-שבועי" משמעו "פעם בשבועיים" ומתי משמעו "פעמיים בשבוע"; לפסוק מתי על העורכים להשתמש ב-"שֶ" ומתי ב-"אשר"; ליישב מחלוקות בדבר מלות יחס, יחסי סמיכות שגויים, והתארים המשתלשלים מהם – שולחן המשכתבים ידע קטטות אלימות בשל מחלוקות פעוטות הרבה יותר.

באחרונה רבו התיקונים. קומץ מהם אף זכה למקום של כבוד על לוח השעם של הרמן: הכללתו של טוני בלייר ברשימת "יפנים בולטים שנפטרו לאחרונה"; העיסוק ב"התחזקות גוש המין הקיצוני בפרלמנט הגרמני" ומופעים חדשותיים יומיים כמעט של "ארצות הכּרית". הוא מקליד את התיקון בר-הפרסום הטרי: "במאמר מאת הארדי בנג'מין שהתפרסם ביום שלישי במדור הכלכלי, כונה השליט-העריץ לשעבר של עיראק "סאדיזם חוסיין". הכתיב הנכון הוא סדאם. שגיאת הדפוס שלנו אמנם לא ערערה מן הסתם את אמינותו של האיש, אולם אנו מצֵרים–" הוא מציץ בשעונו. מִרים נוסעת הערב, וג'ימי מגיע מחר. להרמן יש עוד דברים רבים לעשות. הוא לובש את מעילו, תוקע אצבע באוויר, "אמינות!" הוא אומר.

הוא פותח את עמודי התרבות של העיתון, שהשתפרו משמעותית תחת שרביטו של ארתור גופאל. אף על פי כן, הרמן מזהה עבריין: הביטוי "פשוטו כמשמעו". הוא נוחר בבוז, מעיר את המחשב שלו ומקליד:

  • פשוטו כמשמעו: ביטוי שיש למחוק. לעתים קרובות מדי, מסייע לתיאור פעולות שלא קרו כלל. לדוגמה, "הוא הפך את עורו, פשוטו כמשמעו." לא, הוא לא הפך את עורו. אם כי, אילו אכן הפך את עורו פשוטו כמשמעו, הייתי מציע לתת לו את היחס העיתונאי הראוי ולקדם אותו לעמוד הראשון. השימוש ב"פשוטו כמשמעו", לצורך או שלא לצורך, מאשש את החשד שטמבלים שוחרי עיתונות צהובה משוטטים בחדר החדשות. לחסל מיד – את הביטוי, לא את הטמבלים; אֶת הטמבלים יש ללכוד ולכלוא בכלובים שבניתי במרתף. ראו גם: "מקפים מופרזים"; "סימני קריאה"; וגם "טמבלים".

*חולה על קרפצ'ו. חולה. ורכושנית לגביו. יש יותר סיכוי שאכלול אתכם בצוואה שלי מאשר שאתחלק איתכם בקרפצ'ו שלי.

תגובות
  1. מור כהן הגיב:

    וואו! עשית לי ממש קרייבינג לספר. נראה אדיר ולחלוטין בלתי מצוי. כזה, כנראה שבאמת עוד לא קראתי. ואפרופו ספרים בלתי מצויים – הרי לך מותחן אשר ודאי (לא) קראת עשרות כמותו: "השעה ה-13", מאת ריצ'רד דויטש, יצא לאור בימים אלה ב"כנרת" בתרגומה של החתומה מטה. אם להיות כנה לחלוטין, הוא מציית לכל חוקי הז'אנר – להוציא את העניין הפעוט של הסדר הכרונולוגי; הוא מסופר מהסוף להתחלה. גימיק חביב 🙂

  2. ניצן הגיב:

    "מין קיצוני" גרם לי לצחוק בקול רם. בציבור!
    אם הייתי חובשת כובע, הייתי מורידה אותו כעת…

  3. pfriedmann הגיב:

    קרייבינג לספר ולקרפצ'יו כאחד (או שמא "גם יחד"? איפה התנ"ך?), אבל באמת. מאוד מחכה לקרוא. בהצלחה!

  4. חוה הגיב:

    אחלה תרגום! רוצה לקרוא את הספר.
    כדי לתרגם ספר כזה צריך רקע נרחב יותר מרוחבו של ליכטנשטיין רבתי בתרגום ספרי פנטאזיה. שאפו.

  5. אביגיל הגיב:

    נפלא! מתי כבר על מדפינו?
    חוץ מזה אני מסכימה לגמרי שמי שמשאיר את האגו במלתחה יכול ללמוד ה-מ-ו-ן מעריכה טובה.
    המשך כנס נעים ותספרי עוד לטובת מי שנשאר לבד בחושך 🙂

  6. הלית ינאי-לויזון הגיב:

    נהדר! עושה חשק לקרוא

  7. […] שמיררו את חיי בספר "גרגויל" או משחקי המלים המתוחכמים ב"עד סגירת הגיליון"; ואין שום סיכוי שהייתי מצליחה לנקד ניקוד מסייע בלעדי […]

  8. […] על הספר הנהדר שתרגמתי (ושערכה ביד אמן תרזה בירון-פריד) "עד סגירת הגיליון" מאת הסופר המוכשר טום […]

  9. שירי הגיב:

    היי לך,
    קודם כל זו אני. שירי. שירי דובר אם זוכרת. עכשיו סיפור-
    אתמול חיפשתי את הספר ממש מבלי לדעת שאת תרגמת. ואז אחרי התלבטות, הבחנתי שאת המתרגמת. וזה כבר לגמרי שכנע אותי לקחת. אממה? המבצעים של רשתות הספרים, שכל כך מרגיזים אותי, כפו עלי ספר נוסף… ואז…ואז עשיתי מעשה לא ברור. החלטתי לקחת את הגרסה האנגלית (לא פשוט היה למצוא). אני אחרי הסיפור הראשון ומצאתי את הפוסט הזה. אני כמעט משוכנעת שאחרי שאסיים את האנגלית, כבר ממש אתעניין במלאכת התרגום שלך. וכן. אקרא גם את העברית. משהו שם במה שעשית מאוד מעניין אותי. וגם הספר, אגב.
    זהו. זה הסיפור.
    מסר? מוסר השכל? לא בהכרח. אבל הייתי חייבת לספר.

    • משכוכית הגיב:

      רק רציתי לספר שאני קוראת עכשיו את "עד סגירת הגיליון" וכה מתמוגגת שהייתי מוכרחה להודות לך. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קראתי תרגום מאנגלית בלי שייתקעו לי חתיכות ממנו בין השיניים. איזה כיף! תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s