איך למדתי לאהוב את תל אביב (בערבון מוגבל…)

פורסם: 25/01/2012 ב-8. כללי ואישי
תגים: , ,

עשור שלם גרתי על גבול תל אביב. ושנאתי אותה. שנאתי את הדוחק והמחנק והצפיפות, הפקקים והכיעור והמטוּת-לנפול. חיכיתי בכיליון עיניים כבר לצאת ממנה לישוב הקטן שבו קנינו מגרש. לא הבנתי את המשוגעים האלה שרוצים לגדל את הילדים שלהם בעיר, מקום שבו ילדים בני שנה כבר לומדים לדחות את הסיפוקים שלהם חצי שעה, כי זה זמן ההמתנה למגלשה הבודדה שעדיין תקינה בגינת השעשועים המטונפת, מקום שבו נדרש ניתוח לאיחוי היד שלך ליד של הילד כדי שלא ירוץ לכביש הסואן – רחוב ברוחב כרכרה וחצי שדוהרות בו 80 משאיות ועוד 1,500 מכוניות רגילות כל שעה. גועל נפש, ועוד מרוכז.

לפני כשלוש שנים רחב ליבנו ויצאנו סוף סוף מהעיר. כיום אנחנו גרים ביישוב קטן בשרון, באחד הבתים האחרונים בישוב. במרחק 5 דקות הליכה יש פרדסים, עוד 5 דקות יביאו אתכם לשדות גזר וחצילים ומקשת אבטיח וחלקות תותים. בין בעלי החלקות לבין השכנים יש הסכם ג'נטלמני – מותר לקטוף, אבל בקטנה – 2-3 גזרים, חופן תותים. לא להגזים. יש פה שלוליות, חול, שדות חרולים או חרציות (תלוי בעונה), חרדונים בשפע, ומדי פעם, כשהולכים לטייל עם הכלב (בלי רצועה!), פתאום מזדנבים מאחוריך סוסים שעשו "ויברח" מאיזושהי חווה. יש פה חניה, כל כך הרבה חניה, ולא צריך לריב עליה. לפני כמה ימים הלכנו להצגה באולם המופעים של בית הספר הזר שיש פה, והכרנו – לפחות בפָנים – איזה שליש מהנוכחים, שכולם היו נרגשים מאד לראות הצגה מהעיר הגדולה. הרגשתי פתאום כמו בסיפורים האלה, על הקרקס שמגיע לעיירת הספר במערב הפרוע. זה נעים. זה אינטימי. זה רגוע ומרגיע.

אבל…

אבל אבל אבל…

בשבועיים האחרונים החזקתי בידי מפתח לדירת חלומות, דירת רווקים בתפוח הקטן – תל אביב. דירה בשנקין של חברה שנסעה לחו"ל. החלטתי להתאכסן שם בין שני הימים שאני מלמדת בתל אביב (מר מדור פרגן לי ותפעל לבד, ובהצלחה מרובה, את מדורצ'יק ומדורצ'יקון). וכשהתהלכתי ברחובות, השונים כל כך מהרחובות שלנו, פתאום הבנתי למה יש אנשים שאוהבים אותה, את תל אביב, ולא יכולים לחיות בשום מקום אחר. הנה מה שכתבתי לאחד מאותם אנשים, בעודי יושבת בקפה מיזנתרופ (ומגיעה להספק יוצא מן הכלל, ממליצה בחום):

לחברה שלי יש דירה בתל אביב. היום היא טסה לה לנסיעת עסקים לחו"ל (חייה העליזים של הרווקה), ונתנה לי רשות לנפוש בדירה שלה, כבצימר תל אביבי פר-אקסלנס.

קיבלתי מפתח. נחתתי בנחמני עם מונית השירות, והלכתי עד לכאן – כאן זה אחת המקבילות של שנקין. שנקין אמנם חפור לגמרי – אין שם אבן אחד שאין לה הופכין ושלא נקברה בערימות חול – אבל כשהלכתי בו, הבנתי מה אתה כל כך אוהב בתל אביב.

הכיעור האורבני הפונקציונלי הזה, בשילוב הבניינים הישנים שחלקם באמת שכיות חמדה וחלקם שכיות חמדה צובטות לב בהזנחתן. דירות קרקע שאפשר להציץ לתוכן, שחלקן הפכו למקדשי מעט להוויה תל אביבית, עירונית, תרבותית, פסבדו-תרבותית, תרבותית-עלק. ובאחרות יש תריסים מתפוררים שאלוהים יודע כמה זמן הם תקועים על העוקם.

האנשים, מכל כך הרבה סוגים בלתי פרבריים בעליל, מהיפסטרים ועד פוסט-היפיים, מזקנות פולניות מוקפדות ועד חסרי בית, והמון המון אנשים צעירים במעילי סטודנטים, עם מעט כסף והרבה ציניות.

המוני חנויות קטנות, אפילו החנויות של הרשתות פה קטנות יותר. הקומפקטיות הזו, יש בה משהו נורא מרגיע. בפרבר, בעיקר בפרבר כמו שלנו שנטוע לו באמצע השדות, לפעמים הולכים קצת לאיבוד. מרגישים קצת שאין גבולות, לטוב ולרע. פה, בעיר, אלוהים כמה שהיא צפופה העיר הזו, אי אפשר באמת ללכת לאיבוד. זה נותן תחושה קצת מגוננת.

[והשאר היה אישי, ולא לעין הציבור 🙂 ]

אגב, בשעות שהייתי במיזנטרופ, ובניגוד גמור לשמו של המקום, פגשתי – ושוחחתי בהנאה – גם את בעליו הסימפתי עידו אנג'ל, גם את דנית, מתרגמת שהיתה סטודנטית מצטיינת אצלי, וגם את גיא, אחד שלמד איתי בתוכנית הבינתחומית באוניברסיטת תל אביב לפני יותר מדי שנים. עלק מיזנטרופיה…

היה לי נורא כיף בתל אביב, בגלל תל אביב ובגלל הלבד. אבל בכל זאת שמחתי לחזור הביתה. תל אביב זה טוב לחופשה. אבל ליום יום אני מעדיפה את הפרבר.

תגובות
  1. אורלי הגיב:

    יעלי,
    מרגע לידתי ועד גיל חמש עשרה התגוררתי בסמוך לכתובת הנ"ל. יבנה פינת אחד העם, על גג הבניין, שכיום הוא בניין לשימור, מחודש ומשופץ ברוח המסורת התל אביבית העכשווית. הגג עוד קיים אבל את הדירה שבה גרנו (שגודלה היה כשתי מטר על שני מטר) החריבו מזמן. היום הבניין למכירה, להשכרה, לכל מי שיש לו מזומנים. סגור ונעול. אבל מה שרציתי לומר זה שכבר אז לא אהבתי לגור שם, וגם כשעברנו מאוחר יותר להתגורר בשיכון בבלי, לא אהבתי את המולת העיר, את העצבנות, את הסרחון, את עשן המכוניות ואת הרעש. לא סתם אני גרה, כמוך, ביישוב קטן בעמק חפר. ואפילו כאן אני כבר מתחילה להרגיש שהעיר הולכת ומתקרבת אליי. וחבל.

  2. עמית יריב הגיב:

    הבלונדינית, אני מבין, נסעה לגולה הדווייה.
    ואכן, יש לטעמי הבדל בין תל-אביב בסולו, כשעיתותייך בידייך ואת יכולה ליהנות מהטיול במרכז העניינים ומהעובדה שאפשר לרדת מהבית לשתות קפה בלי להזיז את האוטו (כי מילא לא תהיה חניה כשתחזרי) – מין "חופשה תל-אביבית" כזו, ובין הצורך לחיות בעיר כל הזמן, כשאת חייבת להזיז את האוטו כדי לקחת את הילד לגן / מהגן / לחוג / מהחוג, ולא יכולה ללכת לשתות קפה (כי למי יש זמן כשצריך לשמור על הילד), ובקיצור – תל-אביב (ובוודאי לב תל-אביב) היא מקום חינני לרווקים אורבניים או לשלב שאחרי פרוש הילדים מן הבית, אבל היי… אני מעולם לא גרתי בתל-אביב…

    • איל הגיב:

      מכיר את תל אביב מאז התיכון שלי שהיה שם צמוד ל"בבלי" בפינקס פינת נמיר (למי שמכיר). יש בעיר הזאת פינות יפות ויש לה כמה מעלות שאי אפשר להתעלם מהן, אבל כמות הזמן שמדברים על כל החיובי הזה נובעת מן העובדה הפשוטה שהוא יוצא הדופן. כשאני שומע את השם תל אביב, לא המעלות הללו עולות בזכרוני אלא סידרה אינסופית של חסרונות, כל כך אינסופית שבדרך כלל אני אפילו לא מתחיל לספור אותם.

    • אכן נסעה לגולה, הבלונדינית. אם כי חצי האי הגדול בעולם אינו דווי כמו פולניה, כור מחצבתנו.
      ואתה, פרקליט יקר, חייב לי ארוחה. ועל פי הריבית הנהוגה אצלנו, בשוק האפור, חובך צמח כבר לשש.

  3. אביגיל הגיב:

    אני מאוהבת בתל אביב ושמחה מאוד לגדל את ילדיי דווקא כאן. כתבתי מגילה על היתרונות שבגידול ילדים בת"א ומחקתי. זה לא הבלוג שלי, רק קפצתי להגיד שאני שמחה שנהנית אצלנו 😉

  4. יעל כהנא הגיב:

    היי יעל, אני שמחה שאת מתחילה לחבב את העיר 🙂
    אני דור שלישי בעיר, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי גרה במקום אחר. אני מאוד נהנית מזה שבמרחק הליכה קצרצרה מהבית נמצאים רוב הסידורים שלי (דואר-סופר-בנק), שלא לדבר על שלל מקומות בילוי.
    אני לא יודעת איך זה ביישוב קטן כמו שלך, אבל במיוחד במקצוע שלנו, שאפשר להיסגר בבית במשך יום ויותר, כל יציאה מהבית בתל אביב מספקת קצת אינטראקציה עם אנשים שהם לא בני הבית.

    • אוף, ההליכה הזו הרבה פחות קצרצרה כשסוחבים שקיות כבדות, כמו שעשיתי אתמול.
      אבל כן, זה באמת קצת חסר בפרבר – האפשרות להגיע ברגל לאיזשהו מקום מלבד השכנים, נחמדים ככל שיהיו. והפרדס.
      חוץ מזה, יום או יומיים בשבוע אני מלמדת בתל אביב. בשלב הזה בחיי קצת חסר לי להיות בבית בשקט.

  5. דפנה לוי הגיב:

    אין לך מושג איזה צמרמורת קלסטרופובית גרמו לי תיאורי השדות והחצילים. המחשבה לגור מוקפת רק באנשים שאני מכירה ובתים שאני מכירה ובלי ההפתעות האינטנסיביות שמזמנת העירוניות… ברררררר

    • קנינו מגרש צמוד לחברים הכי טובים שלנו. הם התגלמות המשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק". (סליחה, אחי, אבל אתה נורא רחוק…). זה נותן שקט נפשי אדיר, הגיבוי הזה.
      אולי יום אחד ארצה לשוב לעיר, אבל בשלב הזה של החיים שלי, יש גם ככה מספיק בלת"מים והפתעות. לפחות השכנים הם גורם קבוע, צפוי ומיטיב.

  6. רחל הגיב:

    האנונימיות, להבדיל מניכור, היא מה שאני אוהבת בתל אביב. להתהלך בטיילת או על שפת המים עם כובע מצחיק אבל יעיל, בלי שאיזה שכן, מחובב יותר או מחובב פחות, יעיר: "מה זה הכובע הזה?"
    כמי שגרה מאז הילדות בשכונה נמוכה, בעיר די נמוכה בשרון, האנונימיות והנוף הגבוה יכולים להוות שינוי מרענן!

  7. ההיא מהאי הגיב:

    ירשתי דירה בתלביב ומכרתי אותה בהזדמנות הראשונה (אחרי שההשכרה כבר נעשתה עול). לא מוכנה לגור בעיר מעושנת, צפופה ובלי חניה. עיר של פוזה, של מהגרים שטוענים לזכות ראשונים על מהגרים טריים מהם, של לחות ואבק ורעש.

    עכשיו, כשאנחנו גרות באמצע הכלום הירוק, והתיאורים שלך על המקום שבו את גרה נקראים לנו כמו מגורים צפופים במקום סואן, אני עוד יותר שמחה על הבחירה שלנו. נסיעות בעולם שהביאו אותנו למלונות בערים גדולות (ואת יודעת מה, גם בערי לווין) לימדו אותנו שאחרי שמתרגלים לשקט קשה מאוד לישון ברעש הרקע של עיר. אנשים מדברים מעבר לקיר, דורכים לך על הראש, צופרים לך מתחת לחלון. אם פותחים את החלון, משתגעים מהרעש, אם החלון סגור נחנקים. ייאוש.

    אבל מה, כשבאים לארץ, ורוב העניינים הם במרכז, היה נחמד כמה פעמים לשכור דירה בעיר ללא הפסקה (עם חניה, ברור, לא שוכרים אם אין חניה כי יש לנו גם עניינים מצפון ומדרום לעיר ועם פקקי אוזנים ליד המיטה) ולגלות שאפשר לאכול בחוץ גם אחרי תשע בערב, שאפשר לקנות מצרכים גם אחרי עשר (ובכפר שלנו סוגרים את שתי החנויות בשבע), ושיש אשכרה מקומות לאכול בחוץ. לא רק פיצה והודי. שלא לדבר על מקומות שמוכנים להביא את האוכל עד אלייך עם שליח.

    מה שכן, כמו שאת מסכמת, תלביב זה לחופשה; ביום יום תני לנו שקט.

  8. מיכל הגיב:

    אוף-אוף טופיק: כמעט תמיד את כותבת פונקציונלי וענייני, גם כשהנושא לא בהכרח כזה (ע"ע הפוסט שלך על אהבת האוניברסיטה, שזכור לי, וגם הפוסט הזה), והפעם, הנימה האישית (גם אם לא התוכן) של המייל פתאום חשפה כמה הכתיבה שלך יכולה להיות מרגשת. אני מניחה שזו לא אמורה להיות הפתעה גדולה – בכל זאת, מתרגמת ספרות – ועדיין, יש לי כאן איזו חדוות גילוי קטנה. זה היה יפה, מאוד מאוד יפה.

    • תודה, אבל אל תספרי לאף אחד. גם ככה הנמען של האימייל הנ"ל, וגם מר מדור, לוחצים עלי לכתוב "משהו אמיתי". אבל אני מקשיבה לעצתו של אבא שלי: פעם, כששאלתי אותו למה הוא לא ממנף את כשרון הבישול הנפלא שלו לכדי פתיחת מסעדה, הוא אמר לי שיש דברים שהם כיף רק בתנאי שעושים אותם רק מתי שמתחשק.
      ואגב, קראתי את קירחת שלך ונהניתי מאד מהכתיבה.

      • מיכל הגיב:

        כמובן שלא אספר לאף אחד. השתגעתי? לא תשאר הרבה חדווה בגילוי אם אפרסם אותו ברבים.
        והוא כמובן צודק, אביך.
        ותודה.

  9. […] בשעה הבלתי-פרברית בעליל 23:00 התייצבתי בסניף התל אביב של רשות השידור, ליעד המאפרת איפרה אותי (לא ידעתי שלעפעפיים יש כושר נשיאה של 15 קילו), ולבסוף נכנסתי לאולפן (שנגדיר אותו בעדינות כווינטאג'י), חשבתי על דברים מרגיעים (שהם לא עניינכם בכלל), ועליתי לשידור. […]

  10. אלעד ב הגיב:

    זה לא חייב ליהיות שחור או לבן : תל אביב או בית בכפר.
    יש גם באמצע. מקומות עם שקט, עם חניה, עם שכנים נחמדים, קרוב לעבודה ובלי פקקים, עם מלא גני ילדים ופארקים נקיים ורחבי ידיים. . לדעתי זה השילוב האידיאלי. למשל שכונוצ מסוימות ברמת גן או גבעתיים רמת השרון או הרצליה… הכל כמובן תלוי במצבו של האדם. כמובן שאין לרווק מה לעשות בעמק חפר ….

    • גרתי בגבעתיים עשר שנים. אולי לא גרתי במקום הנכון – גרתי על רחוב ראשי למדי – אבל היא היתה כמו תל אביב רק בניכוי המגניבות. כל עוד היינו נטולי-ילדים זה היה מאד כיף, כשמדורצ'יק הצטרף זה כבר נהיה תיק פלילי.

  11. […] מיישוב מגורי הקטנטן והנידח (והחמים והנעים כל כך לעומת תל אביב…) ואחבור עם שותפי לספסל הלימודים דוקטור גלעד […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s