יש לי חבר אחד, שכאשר הוא שפוף, הוא אוהב לקרוא ספרים מדכאים. נשק יום הדין שלו, השמור לדכאונות אובדניים כמעט, הוא לקרוא את קפקא, ובעיקר את המשפט.

[זהו השלישי בסדרת פוסטים על התמכרות לספרים, שמומלץ לקרוא על פי הסדר. הראשון: מכורה, לא בשיקום. השני: To love and to hold till a BOOK STORE do us part]

זה תמוה בעיני, ההִתְקַפְקָאוּת הזו. כשאני מדוכאת, אני קוראת את שלושה בסירה אחת המצחיק של ג'רום, את כתביו האופטימיים של הווטרינר ג'יימס הריוט, את פרשת ג'יין אייר מאת ג'ספר פורד – ספרים מעודדים. ספרים מצחיקים. ספרים שמושכים אותי לעולם אחר, עד שאתאפס. אבל אצלו, המנגנון הפוך: ספר מדכא נותן לו פרופורציות על החיים, מוכיח לו שסתם שקע במרה שחורה, שבהודו יש ילדים רעבים יותר.

ואגב כך, הוא היה צוחק עלי שאני לא קוראת ספרות יפה. בהתחלה הייתי מתקוממת א-לה-פוסט-מודרניות: מי קבע שספרות מסוימת היא "יפה"? בעיני היא טרחנית, מתעסקת בזוטות, חופרת. אז מה אם יש בה מצלולים, אזכורים, אינטרטקסטואליות? עם הזמן, נמאס לי להתווכח. כשהוא קושר לה כתרים, אני אומרת שהיא פשוט מ-ש-ע-מ-מ-ת. החיים קצרים מדי בשבילה. והוא, עם הקפקא שלו? הוא סתם סנוב ספרותי.

אבל באחת משיחותינו – שרבות מהן עוסקות בספרים – אמרתי לו שאני מאד אוהבת את אביגדור דגן, מחבר "בינת השכווי" (זה שאת “כולם היו דודי” שלו שכחתי לחרדתי לקחת לרכבת). הוא הסתכל עלי במבט משועשע ומופתע כאחד.*

"העיקר שאת משוויצה שאת לא אוהבת ספרות יפה," הוא אמר. "ופתאום את שולפת את דגן."
"אבל דגן," מחיתי, "הוא לא ספרות יפה. אחרת לא היה כל כך כיף לקרוא אותו."
"כיף או לא כיף, הוא 'ספרות יפה'." הוא חייך.
"טוב, זה לא באשמתו," הגנתי על אלופי.

אני חשבתי שהטיעון שלי מאד משכנע. אבל החבר – הוא בְּשֶלוֹ.

בביקורו הבא הוא חיפש הוכחות נוספות לספקותיו ברדידות הספרותית שלי. וכאשר בספרייה שלי נמצאו ראיות מפלילות – אלזה מורנטה, צ'כוב, נטליה גינצבורג, קורמאק מק'ארתי – לא עזרו מחאותי שאת כולם קיבלתי במתנה מאנשים כמוהו. אז אני מודה – אֶת כולם קראתי. אבל חוץ מהכושי של פטר הגדול, ואולי גם הטבלה המחזורית, אני חושבת שלאף אחד מהם לא אחזור. אני נשארת עם הטעם הקלוקל שלי, והם נשארים פה למען הדורות הבאים (שעליהם תקראו מחר).

ותגידו: מה הספרים שמעודדים אתכם?

*הפעם השנייה שהיכיתי אותו בהלם היתה כשהצלחתי לזהות שיר של דפש-מוד, וזאת למרות שהגדרתי את טעמי המוסיקלי כ"מיינסטרים עד זרא – בין יוני רכטר למתי כספי, עם נגיעות של נקמת הטרקטור". אבל גם אז מיהרתי להצטדק: זו הלהקה החביבה על מר מדור, והוא טוחן לי אותה במוח…

הפוסטים הראשונים בסדרת פוסטים על התמכרות לספרים

תגובות
  1. שלומית הגיב:

    דווקא ודווקא "אשת חיל" של ליהיא לפיד. בחוגים האנינים מרימים עליו את האף, אבל בחוגי האמהות הוא אהוד מאוד ובצדק, ומבחינת פרופורציות בחיים אני מעדיפה אותו מאוד על "המשפט" (?!).

    גם את Manners for Women הוויקטוריאני אני אוהבת מאוד בנסיבות האלה, קצת דיון רציני בסידורי פרחים ובאיזה גיל אשה מתחילה להשאיר את כרטיס הביקור שלה ולא של אמא שלה תמיד מצהיל את רוחי.

    • חמוטל הגיב:

      אני איתך בעניין הספרים המעודדים. הספרים של ג'ספר פורד כל-כך משעשעים ובאופן מחוכם כל-כך. לעומת זאת כשאני חולה, בעיקר עם חום, אני אוהבת לחזור לספרי ילדים אהובים. עוד ספר שכבר קראתי כמה פעמים בשביל המצב רוח הוא "איך ניצחתי במלחמה" של רקפת זהר. ממש לא יצירת מופת אבל אני ממש אוהבת אותו.

      בקשר לספרות יפה וספרות פופולרית יותר, אני לא מרגישה צורך לבחור או להגדיר – יש בלבי מספיק מקום ומספיק אהבה לכולם 🙂

  2. Inbal Saggiv הגיב:

    איתך במאבק הצודק. הלאה הדיכוי!
    וכמו שרני גרף אומר, ספר טוב יכול להיות ספר טוב, בכל ז'אנר.

  3. רוני הגיב:

    אני חושבת שבכל פעם שהייתי בדכאון קראתי שוב את אורה הכפולה. משהו בספר הזה מחזיר אותי אל עצמי ואל איזו אמונה באדם, בחיים. מילים גדולות. פשוט כיף לי לקרוא אותו גם אלף פעמים. כמוהו גם מומו וכל הרואלד דאלים באשר הם.
    (מתאים לו לקרוא את קפקא, האמת.)

    • דווקא אל אורה הכפולה לא התחברתי. אל הספרים האחרים שלו כן. בעיקר עצרת החיות, בגלל ההמצאות והפטנטים של איך מובילים את כל החיות ומלינים אותן וכדומה. נורא אוהבת המצאות ואילתורים בספרים. זה החלק החביב עלי גם ב"האי ברחוב הציפורים" וגם ב"רובינזון קרוזו".

  4. ארנה הגיב:

    לא יאמן! בדיוק בשבוע שעבר סיפרתי שוב לאחת מבנותיי על מנהגי לקרוא את אורה הכפולה בכל מחלה. הראיתי לה את העותק הבלוי שקיבלתי מסבי ביום הולדת שבע שלי ובתגובה היא גמעה במהלך החג גם את פצפונת ואנטון, מטילדה, המכשפות והעי"ג, אבל היא רק בת שמונה. אצלי לפעמים דיכאון דווקא מקשה על הקריאה, אבל אם אני קוראת בדיוק משהו מתאים – ביוגרפיה של יונה וולך לדוגמה – אני מרגישה כמו גיבורו של ג'רום המאבחן את תחלואיו בקראו את לקסיקון המחלות ויודעת בדיוק מה לא בסדר איתי.

  5. ארנה הגיב:

    ועצרת החיות – הספר הבא בתור לתולעת הספרים הקטנה.

  6. Inbal Saggiv הגיב:

    עצרת החיות אצלי הבא בתור להגהה עבור הספריה לעיוורים. לא קראתי אותו מאז הילדות, אם בכלל.

  7. נועה רייכמן הגיב:

    קשה לי לזכור מתי הייתי בדכאון לאחרונה. בדר"כ אני מגיעה רק עד שלב הקריזה, פורקת את זעמי על קורבן אומלל שנקרה בדרכי – ומתאוששת…
    בכ"ז, ספר שאני חוזרת אליו כשאני מתוחה, קצת עצובה או סתם רוצה "לנקות את הראש" : ההוביט של טולקין.

  8. לירון הגיב:

    "מומו" של מיכאל אנדה ו"מר אל כאן אנה" של פין. בעתות עצב, שניהם מזכירים לי שיש גם דברים יפים בעולם.
    ואני גם מצטרפת לחמוטל עם "איך ניצחתי במלחמה". יופי של ספר.

  9. יוסף הגיב:

    באמת הגיע הזמן לקרוא שוב את בינת השכווי. ספר אופטימי נהדר.
    ספרות יפה עובדת כשהיא נכתבה בשבילך, ספרים מהמאה ה-19 הם פשוט עבור קהל אחר.

  10. זואי הגיב:

    "בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פרצ'ט תמיד עושה את העבודה כשאני בדאון. לא תמיד אני אקרא אותו עד הסוף, אבל הוא תמיד מצחיק אותי.
    אני חייבת להגיד שבקרב ה"ספרות יפה" מול "ספרות כיפית" (או פופולרית או איך שלא בוחרים לקרוא לה), אני בעד איזון. ובעד מה שהראש רוצה לקרוא עכשיו. אני יכולה לקרוא את הביוגרפיה של קפקא (אגב, הוא אחד היוצרים האהובים והקרובים אלי), ואני יכולה לקרוא ספרים שנועדו לילדות בנות 14. לרוב, במקביל. לכולם יש מקום. לפחות בראש שלי…

  11. איל הגיב:

    שונא כותרות על ספרים וז'אנרים. לא עד חורמה סתם שונא. אוהב ספרים של מדע בדיוני ופנטזיה כשהם טובים ואז אין עליהם הגבלת גיל, אבל תמיד התרגזתי כשקראתי שסדרת האסופית למשל היא ספרות בנות – קראתי את כל מה שאפשר היה למצוא בעברית בספרייה הישנה שלנו ולא הרגשתי בת אפילו לרגע. קראתי גם את אניד בלייטון על כל מה שתרגם אבנר כרמלי/און שריג/שרגא גפני. וגם את יצירותיו הלא מתורגמות (אם כי בבגרותי למדתי להתבייש שבכלל קראתי את "יצירות המופת" הללו). כמורה לקולנוע יצא לי להלחם רבות בתלמידים שאמרו שזה סרט לבנות/לבנים ואני ממשיך לחשוב שגם בקולנוע וגם בספרות יש שני מיונים חשובים בלבד – טוב או רע (או לחילופין אהבתי/לא אהבתי).

  12. אני בהחלט בין אלה שלא מהססים לעקם את האף על "ספרות יפה" כאשר היא משעממת ו/או בלתי-קריאה. אני דוגלת במשנתו של אי. אם. פורסטר, שאמר
    "Yes – oh dear yes – the novel tells a story"

    כמובן, לא מספיק לדעת לספר סיפור. קראתי דן בראון אחד, ואם כי הסיפור היה מעניין ומותח (עד נקודה מסויימת, לפחות, כאשר העלילה נהייתה מופרכת לגמרי), אין לו כשרון כתיבה במיל. לדמויות שלו אין שום אישיות, ארשת פניהן מסתכמת באחת מתוך שתיים, ונוסף כל כך הספר שקראתי או שלא עבר עריכה בכלל, או עריכה חפוזה ובלתי מקצועית.

    לשמחתי מצאתי באיזשהו מקום מישהו שכתב על "מובי דיק" שזה אחד הספרים הכי over-estimated
    נדמה לי שההתחלה היתה בסדר. אבל אחר כך זה שעמום טוטלי.
    גם פוקנר כתב כמה ספרים וסיפורים ממש יפים, אבל הסיפור שלו The Bear שהצטרכנו לקרוא באוניב. משעמם כמו כרוב. בלי להעליב שום כרוב, כמובן.
    באשר לוירג'יניה וולף, המאמרים שלה מבריקים וחשובים. את הרומנים שלה לא הצלחתי לקרוא. אני לא חושבת שהיא היתה מוצלחת בסיפורת.

    יש לי שתי חברות שניסו לשכנע אותי לקרוא את "האפר של אנג'לה" וכל שאר הספרים בסידרה של אותו סופר. אבל זה ספרים דכאון, שמתארים ילדות של סבל ועוני מחפירים. למה לי את זה??? כפי שאת אומרת, החיים קצרים, יש בהם מספיק סבל ודכאון, ואני מעדיפה לקרוא ספרים משעשעים ומעניינים.
    נכון, עברתי תקופה שקראתי על תולדות היקום ומבנה החומר וכו'. אבל זה היה בשבילי בריחה מעולה מהמציאות. וגם הפסקתי כאשר הפיזיקה נהייתה מסובכת מידי.

    הספרים של טרי פראצ'ט הם ברובם תענוג צרוף: גם משעשעים, גם סאטירה וביקורת חברתית, מלאי דמיון והמצאות.

    כרגע אני קוראת ספר [פנטזיה] מופרע ומצחיק של רוברט רנקין
    The Book of Ultimate Truths

    עוד על טעמי בקריאה אפשר למצוא בכמה פוסטים שלי, למשל
    http://take-ninas-word-for-it.blogspot.com/2008/10/escapist-reading.html

    אבל שיהיה ברור: גוגול לא נחשב בעיני escapist reading

    • שלומית הגיב:

      לשמחתי מצאתי כאן את התגובה שלך… כי "חדר משלך" הוא בעיניי מבריק ועוצר נשימה, אחד הטקסטים הטובים שקראתי, ולעומת זאת את אורלנדו קראתי ומיד שכחתי, ואת מרת דאלוויי לא הצלחתי בכלל לקרוא…

      פראצ'ט כוכב (כמעט תמיד, כלומר עד שהוא נעשה מוסרני. זה קורה לו). מהאפשר של אנג'לה דווקא נהניתי, הוא מתאר מציאות מדכאת כמובן אבל יש לו חוש הומור נפלא.

  13. שלומית הגיב:

    (האפר של אנג'לה כמובן… ה-firewall כאן בעבודה אחראי לכך שאני כותבת בלי לראות חצי מהשדה של התגובה…).

  14. ההיא מהאי הגיב:

    אני קוראת בשביל ליהנות. לכן אני משתדלת להתרחק מהז'אנר שאני מכנה: 'ספרות פרוסטטה', ספרים על אנשים רגילים עם צרות. כבדים, ארוכים, מלאי משמעויות, שום דבר לא פשוט ובסוף כולם מתים – אם יש להם מזל, הם מצאו אהבה חמש דקות לתוך הגסיסה. לא מתאים לי.

    אני מעדיפה פנטזיה, רצוי עם סוף טוב, וכמה שיותר רחוקה מהעולם שלנו אבל גם פנטזיות אורבניות מסוימות חביבות עליי. נניח, הארי פוטר. או טרילוגית לקסיקון השדים. או הספרים של גיימן. או פראטצ'ט הגאון.

    כשבא לי לחזור למשהו אהוב אחזור לספרי ילדים ונוער מילדותי: נרניה (עכשיו כשאני רואה את המסרים הנוצרים, אני קוראת את הסדרה קריאה ביקורתית הרבה יותר), הספרים של לויד אלכסנדר, מיכאל אנדה, טולקין, אדית נסביט, קסטנר…
    אם אני במצברוח בוגר יותר, אקרא שוב סדרות פנטזיה של מבוגרים: רומח הדרקון, הבלגריאד, שער המוות…
    אם אני במצברוח שירי (אל תשאלי אותי למה אני מגדירה את זה שירי) אני קוראת בפעם המאה את טרילוגית בעל החידות מהד.
    ואם אני ממש ממש ממש צריכה עידוד, אני קוראת את הנידחים של זנה הנדרסון. וזה בטח יהיה בפעם האלף.

    • איל הגיב:

      פרטצ'ט גאון, ולמי שהחמיץ שיחפש את ה- Nomes trilogy שלו ובכלל הספרים שהוא כתב לילדים מבריקים לא פעם עוד יותר מאלו שהוא כתב למבוגרים. רומח הדרקון, הוא חיקוי בוטה של טולקין עם דמויות כתובות להפליא, אז אני לפחות סלחתי לוויס והיקמן על חוסר המקוריות העלילתית. אבל את נארניה אני לא מסוגל לקרוא היום מרוב הצדקנות הנוצרית הנשפכת – המקרה היחידי בהסטוריה שהסרטים טובים מהספר עליו הם מבוססים.

  15. […] מגד הוא עוד אחד שאני מוכנה לחרוג למענו מעקרונותי לא לקרוא ספרות יפה. בעיקר אני מחבבת את הספר "הגמל המעופף ודבשת הזהב", […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s