מכורה. לא בשיקום. (1)

פורסם: 06/06/2011 ב-7. יומן קריאה / צפייה
תגים: , ,

זהו הראשון בסדרה קצרה של פוסטים שאעלה בימים הקרובים לכבוד שבוע הספר על אהבה לספרים, התמכרות לספרים ומה ספרים אומרים עלינו.

היום צ'וטטתי עם ג'. הוא קרא את סדרת הפוסטים הזו בגרסתה הגולמית, ובסוף אמר שהוא מקווה שהבת שלו תגדל יום אחד להיות כמו הבן של חברתנו המשותפת א', שהולך עם ספר לכל מקום. לא יכולתי שלא לחייך כשנזכרתי איך נלחצתי לפני שבועיים, כשעשיתי את דרכי להרצאה בגוגל בהזמנת חבר אחר, ונחרדתי לגלות שלא הבאתי איתי את כולם היו דודי, מאת אביגדור דגן: כלומר, שכחתי בבית את הספר שרציתי לקחת איתי לנסיעה ברכבת. ברכבת, ההמונית, העמוסה והגדושה של יום חמישי אחה"צ…

כי ספר הוא המגן האולטימטיבי מהעולם, ובה בעת אין חושפני ממנו. הוא יחסוך מאיתנו את המגע הבינאישי עם הסובבים אותנו, הוא בצור יותר מחומותיה של טרויה, אבל הוא כמו חומת זכוכית: הוא יגלה עלינו עולם ומלואו. הכותר עצמו יגלה עלינו מה טעמֵנו ולא מעט על אופיינו. מראה הספר – מרופט, חדש, עם אוזני חמור או לא – ייתן בסיס להשערות מושכלות בדבר הרגלי הקריאה שלנו. היאחזותנו בספר – האם מדי פעם אנחנו תוחבים אותו לתיק, או נאחזים בו כבקרנות המזבח? – תגלה את מידת התמכרותנו, מידת הסתגרותנו.

אבל ספרים הם גם הגשר האולטימטיבי. כשאדם זר מחזיק ספר, לא חשוב איזה, זה אומר שיש בינינו לפחות נקודת השקה אחת. וזה המון. ואחרי שאנחנו גולשים בניחותא לתוך קשר ראשוני על כנפיה של אהבת הספרים, אחרי שהועלנו זה לזה בהמלצות או אזהרות, כל השאר הרבה יותר פשוט. ואיכשהו, זה נושא שיחה שאף פעם לא ממצה את עצמו.

ותגידו: יצא לכם לפצוח בשיחה או לחסל שיחה בגלל טעם ספרותי?

לקריאה נוספת

תגובות
  1. kenny הגיב:

    כולם היו דודי ספר מקסים.

    בכנסים (אייקון ושות') בטוח יצא לי לפתוח בשיחות בגלל טעם ספרותי, אבל המקרה הכי זכור לי דווקא שונה. באחד מימי שישי כשעמדתי בתור לקופה בסופר וקראתי (אני תמיד לוקח ספר כשאני הולך לסופר בשישי בבוקר, למעשה תמיד יש לי ספר בתיק) הבחנתי באישה שלפניי בתור מנסה להציץ בכותרת הספר. אז שיניתי את הזווית מעט כדי שהיא תוכל לקרוא את שמו, שהיה "קבוצות עילית ושכבות מנהיגות". (זהו קובץ מאמרים על פי הרצאות שניתנו בכנס של החברה ההיסטורית הישראלית בשנות ה-60.) הבעת הזעזוע וההפתעה על פניה הייתה משעשעת עד אין קץ.

  2. אביגיל הגיב:

    הא 🙂
    בקשר לפיסקה הראשונה – אני בטוחה שילדים שגדלים בבית אוהב ספרים גדלים להיות חובבי קריאה בעצמם, על כן גם יעל וגם ג' יכולים לישון בשקט.

    • אסנת הגיב:

      אצלי זה נכון בחמישים אחוז. הבן הבכור לימד את עצמו לקרוא בגיל צעיר ולא יוצא בלי ספר מהבית, השני מתעסק בדברים אחרים…

      • אורלי הגיב:

        האמת שנכון, בבית שיש תרבות ספרים גם הילדים לומדים לקרוא בהם בשלב זה או אחר. אנחנו נהגנו לקרוא לילדים בספר בכל לילה לפני השינה. לפעמים כעונש מנענו מהם את התענוג הזה. וזה היה באמת עונש עבורם. כיום הבת הגדולה כבר אם בעצמה לשני זעטוטים וגם היא דוגלת באותה המסורת. שלושת הבנים גם הם קוראים, כל אחד בתחום האהוב עליו ולפי מידת הזמן העומדת לרשותם. אחד קורא ספרות קלאסית, השני קורא ספרי מחשבים ותוכנות והשלישי כל מה שניתן לקרוא על פיסיקה, אניגמות ופתרון תעלומות.

  3. לירון הגיב:

    יצא לי לפתוח בשיחה, ובימים שעוד התביישתי לפתוח בשיחות, יצא לי גם לפתח את תנועת הראש המציצה מעבר לכתף / מזווית העין באוטובוסים, אם במקרה שכחתי את הספר שלי.

  4. חמוטל הגיב:

    אביגיל – לא כל ילד למשפחה חובבת קריאה יוצא חובב קריאה בעצמו. אני בדיוק הטיפוס שלוקח איתו ספר לכל מקום ולכן לא משנה כמה ארוכים התור בבנק, הציפייה לאוטובוס או אפילו הנסיעה עצמה, אף פעם לא משעמם לי. לעומת זאת אחי לא אוהב לקרוא. קיבלנו חינוך דומה ודוגמה אישית דומה.

    ובקשר לשיחות שנקשרו עם אנשים בזכות הספרים שקראו, לרוב אני נבוכה מדי, אבל זכור לי מקרה לפני כתשע שנים ברכבת מרומא לצפון איטליה, שאחת הנוסעות קראה איזו קלאסיקה באנגלית, בגרסת פינגווין (עכשיו אני לא מצליחה לזכור מה היא הייתה) ולקח לי זמן, אבל בסוף אזרתי אומץ לפתח איתה שיחה והיא סיפרה לי קצת מי היא ומה היא עושה ואני זוכרת שירדתי מהרכבת הזו עם תחושת התרוממות נפש.

    ואגב, מעניין אם כמו שיש בעיות של "מרפק טניס" ומפרק כף יד של אנשים שיושבים שעות מול המחשב, יש גם "צוואר של תולעי ספרים" 🙂

  5. אפרת הגיב:

    לא ממש לפתוח או לחסל שיחה, אבל שיחות עם א/נשים חדשים שהגיעו למחלוקות בנושא, צר לי לומר, סומנו אצלי באיקס ולא שוקמו מאז.. א/נשים שהגנו בחירוף על ספרים/סופרים שאיני יכולה לסבול, לא נהיו חברימ/ות שלי…

    • לדוגמה?
      אני חשדנית לגבי אנשים שאוהבים את צופן דה וינצ'י וספרי מודעות עצמית, ולעומת זאת כל מי שקורא מד"ב ופנטסיה מקבל יתרון התחלתי. וגם מי שקורא ספרים ישנים או קלאסיים.

      • ההיא מהאי הגיב:

        בדיוק זה. פנטזיה וספרות ילדים/נוער קלאסית – יתרון, ספרי מודעות עצמית ודה וינצ'ים למיניהם – חסרון. כלומר, אם לא מדובר במישהו צעיר מאוד. לקרוא 'השחף' בטירונות זה בסדר; אחרי זה… אממממ…

  6. אני יצאתי פעם לדייט עם בחור שהסתבר שהוא כתב ספר שממש לא מצא חן בעיניי. אחרי שקטלתי את הספר הוא אמר "אבל זה לא צריך להפריע לנו, נכון?". אמרתי "דווקא כן".

    אני מקווה שהתלטשתי קצת מאז (ואם לא התלטשתי, לפחות התחתנתי)…

  7. אלעד הגיב:

    הפעם האחרונה שיצא לי לדבר עם מישהו בזכות ספר שקראתי היה באוטובוס בדרך להתנדבות בכרמל. אחרי השריפה הגדולה, רשות שמורות הטבע מפעילה כיום מתנדבים שמכינים אתרי תיירות חלופיים בכרמל, במקום אלו שנשרפו. אנחנו עבדנו בהכשרת חלק מהאתרים של "מצדה על הכרמל" לקליטת מבקרים, ובדילול אורנים כדי למנוע שריפות נוספות.
    באוטובוס לחיפה קראתי את אחד ההמשכים של משחקי הכס. החלטתי לחזור ולקרוא את הסדרה בעקבות המיני סדרה החדשה. מישהו באוטובוס זיהה את הספר והתחיל לדבר איתי. מהר מאוד התברר שהאוטובוס מוצף בצופים של המיני סדרה שמעולם לא קראו את הספרים. היו המון שאלות ודיונים מעוררי עניין בדרך לחיפה ובדרך חזרה, אבל קצת הצטערתי שלא הספקתי להתקדם בקריאה כמו שתכננתי.

  8. יונתן הגיב:

    לגבי שאלת הסיום, שני סיפורים קצרצרים על תפקידי ספרים כמציתי שיחה.

    א. לפני שבוע בחזרה מאיטליה, חיכיתי לעלייה למטוס בשדה התעופה בווינה עם קטע קצר של אומברטו אקו (מתוך "לטייל עם דג סלמון", שתרגם אריה אריאל). הקטע נקרא "איך לאכול במטוס"; הוא היסטרי כשלעצמו, הוא היה הכי רלבנטי שאפשר ואני חזרתי מחודש בפירצה: בקיצור הייתי במצב רוח מרומם ופרצתי בצחוק מתגלגל, חסר מודעות עצמית, שמשך לא מעט מבטים. ישראלי סקרן ניגש ושאל מה אני קורא, ותוך כמה דקות הספר עבר בין ארבעה נוסעים, עד לעלייה למטוס.

    ב. אי שם לפני כמה שנים הזדמנתי לסמינר שהבטיח לעסוק ב"השכלה מארון הספרים היהודי" והתברר כמיסיונרי למחצה. בשיחת הסיכום שערכו לנו כבר לא טרחתי להעמיד פנים שאני מקשיב, הרכנתי ראש וקראתי. עלם חרדי רך פאות ניגש אלי, ושאל מה זה הספר שהוצאתי מהכיס (מפתח כוכב, פרימו לוי, [תרגום מירון רפופורט, אם כבר]). התחלנו לדבר, יצאנו מעדנות החוצה, החלפנו טלפונים על האוטובוס (!) ומאז נשארנו בקשר, כולל ביקורי בית אצלו בבני ברק.

    בקיצור, למרות האנוכיות הגמורה שמעשה הקריאה מצריך ומעודד, לפעמים הוא גם נושא הפתעות

  9. […] מכורה. לא בשיקום. (1) […]

  10. איל הגיב:

    תמיד עם ספר, לא תמיד מצליח לקרוא. הטראומה הכי קשה שלי בנושא הייתה אחרי הטירונות (היו ימים) הוגרלתי לחזור לבסיס ליומיים שמירות במהלך הרגילה ולקחתי איתי ספר שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן. "תמונה קבוצתית עם גברת" של הינריך בל. כשהיגיע תורי לשבת בש"ג לקחתי את הספר הדקיק עימי והלכתי לשמור. אחרי 8-9 נסיונות לקרוא את העמוד הראשון סגרתי את הספר ולמעשה לא חזרתי אליו עד היום. ידיד שלי מן המילואים נהג לומר שבצבא צריך לקרוא ספרים שלא חשוב באיזה עמוד מתחילים לקרוא אותם, באיזה עמוד הם מסתיימים ואם בכלל מגיעים אל סופם, אבל בתקופות אחרות בצבא כבר הייתי מסוגל לקרוא גם את 1984 של אורוול (קורס חובשים) וגם את מילכוד 22 (במחסום בבקעה).

  11. נרי סבנייה הגיב:

    שמתי לב לתופעה מעניינת בקשר ללקיחת ספרים למקומות שיש בהם תור או המתנה: אם הבאתי איתי ספר, מקבלים אותי כמעט מיד. אם לא הבאתי איתי ספר, אני מתייבשת בתור ומקללת את עצמי איך שכחתי אותו על השולחן בבית. קרה גם לכם?

  12. ההיא מהאי הגיב:

    גם אני לא יוצאת מהבית בלי חומר קריאה (כלומר, אלא אם כן אני נוהגת וברור לי לחלוטין שלא יהיה לי זמן בין ההתרוצצויות). העניין הוא, שלפחות בשנים האחרונות, חומר הקריאה שאני לוקחת איתי מתחלק – ולא שווה בשווה – בין ספרים לבין מחשב נייד שעליו מחכים לי סיפורים שהורדתי מהרשת וששמרתי במיוחד להזדמנויות שיהיה לי קצת זמן לקרוא…

    אז רוב הזמן אני מסתובבת עם המחשב על הגב, ואותו קצת קשה לשלוף כשעומדים בתור בסופרמרקט. אילו היה לי קינדל (או ספר אלקטרוני אחר) סביר להניח שהיה מלווה אותי גם לשם. כשמגיע משלוח מהארץ ויש לי ספרים חדשים, הם מיד מחליפים את המחשב בתיק…

    אני לא חושבת שיצא לי לדבר עם אנשים שישבו לידי על הספרים שקראו, אבל בהחלט שמתי לב מה קראו (ובאיזו שפה) כדי להחליט האם הם נחמדים בעיניי, והאם כדאי לי לפצוח בשיחה. אנשים גם פנו אליי בזכות ספר שהחזקתי, אבל מה שקבע, לדעתי, האם יפנו אליי או לא הוא השפה של הספר: או שתהו איזו שפה זו והתפעלו שאנחנו קוראים מימין לשמאל, או שסתם שמחו לראות עוד דובר עברית… בשום שלב השיחה לא נסבה על הספר עצמו.

    לאחרונה יותר ויותר אנשים סביבי – ברכבת, במטוס או סתם בבתי קפה – יושבים וקוראים ספרים אלקטרוניים, או בוהים במסך מחשב נייד (אני לא יכולה לקבוע אם הם קוראים ומה, אבל אני קוראת אז אולי גם הם). גם אני כזו, וגם הדוקטור, וברור שהמדיום הזה יכול להכיל הרבה מידע שהולך איתנו (תמיד יש לי בכיס סטיק זיכרון שיש בו המון סיפורים, למקרה שיהיה לי זמן פנוי ואמצא מחשב להתחבר ולקרוא), אבל אני מודה שזה מתסכל לראות אנשים קוראים בלי לדעת מה הם קוראים – כי אין עטיפה וכי אי אפשר לקרוא איתם מאחורי הגב. מעניין אם הדור הבא בכלל יסתובב עם ספרים או לא (אני ממשיכה לקנות ספרים; אצלי זה לא במקום).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s