אני אוהבת את האוניברסיטה

פורסם: 09/01/2011 ב-8. כללי ואישי

ביום חמישי, במקום לעבוד מהבית כרגיל, הלכתי לעבוד באלמה מאטר שלי – אוניברסיטת תל אביב, שמתוך 20 השנה האחרונות ביליתי בה יותר מ-15, החל בנוער שוחר מדע, דרך כל מיני תארים וכלה בהוראה בחוג לתרגום. ישבתי שם בחמש אחר הצהריים, כשבחוץ כבר חשוך כמעט לגמרי, והשקפתי על האורות בכיתות של בניין אחר מעברה השני של מדשאה. ופתאום התברר לי שאני אוהבת את המקום הזה.

תשכחו מכל הדברים הרעים שאומרים על אוניברסיטאות, מגדלי שן סנוביים, מעוזי שמאל בוגדני, בתי חרושת לציונים. תשכחו מזה רגע. תראו איזה יופי פה. תראו את מעבדות הארכיאולוגיה שאפשר להציץ לתוכן דרך החלון כשעוברים במסדרון ולראות שברים בכל מיני גדלים שמגלים עולם ומלואו, שברים שכאשר בא כשרון ספרותי וקורא אותם, מקבלים ספרים נפלאים. תראו סטודנטים שוברים שיניים על שפות חדשות, כופים על צלילים זרים ומוזרים, על אקסנטים מעודנים, לבקוע מפה ישראלי בוטה, עד היום שבו נוסֶפת לפה שלהם עוד אזרחות-לשונית אחת. תראו לוחות מלאים נוסחאות פיזיקליות, משמימות לכאורה, שפתאום, כשיורד לך האסימון ואת מבינה מה הן אומרות בעצם, עוד משהו בטבע מפסיק להיות שרירותי, אקראי, והופך למשהו סדור, ממושמע, הגיוני. תראו את הכיתות, תראו איך יושבים בהם סטודנטים, צעירים או מבוגרים, וסופגים רעיונות חדשים ומפליאים. אני זוכרת קורסים כאלה. אני מודה, לא כולם היו כאלה, אבל אלה שכן היו – איך פיכו בהם עוד מאמר, עוד רעיון, עוד תפיסה, ופתאום משהו קטן עושה "קליק" בראש, פתאום עובדות מנותקות מצטרפות לשלם שהוא גדול יותר. איך מתוך הבנת עקרון אחד קטן על דבר אחד, את מבינה פתאום עוד משהו על דבר אחר, והכי טוב – זה קורה בלי כוונה, זה רווח משני, שניים במחיר אחד. שמונה בעקבות אחד. העולם מתפענח, כאילו מאליו, ואַת מסתכלת, מתפלאת, מתפעלת, מתפעמת, מתמוגגת.

אני אוהבת את הספריה, את המבחר האינסופי של מילים ומשפטים ופסקאות מלבבים. אני אוהבת את השקט שלה, את השקיעה למשך שעות בטקסטים שמדברים לי בראש בזמן שאף אחד לא מדבר אלי מחוץ לו. אני מתגעגעת לזה, כי עכשיו כמעט לא יוצא לי לשקוע ככה, לשעות שלמות, בטקסט שאני לא מתרגמת, בטקסט שסתם בא לי לשתות אותו כדי להרוות את הצימאון לעוד רעיון ולעוד עובדה ולעוד מילה שלא ידעתי קודם.

אני אוהבת להיות במקום שבו ידע וסקרנות הם לא חסרון, לא אות קין, אלא יתרון, מעלה, סגולה. אני אוהבת את האנשים שיש פה – אנשים חדים, חריפים, זריזי מחשבה, אנשים שמאתגרים אותי, מכריחים אותי לצאת מהגבולות של מה שאני כבר יודעת, מזינים אותי ברעיון שאני יכולה לגלגל על הלשון כמו שוקולד מריר, כמו אפרסק – הרעיון עצמו לפעמים חמוץ, אפילו מר, אבל התווספותו לנזיד שמבעבע לי בראש היא בהכרח מתוקה.

השנה חזרתי ללמוד, אחרי שכמה שנים רק לימדתי. ואני מרגישה כאילו פתאום אני נושמת עמוק. לא רק את המינימום ההכרחי כדי לשרוד, אלא מספיק אוויר, חמצן, כדי לחטוף שכרון גבהים הפוך – להתבשם ולהתבסם מִיֵדע חדש, להאיץ את מחזור הדם, להעלות דופק, להתרגש.

אני אוהבת את האוניברסיטה.

תגובות
  1. שרה מני-לנגפוס הגיב:

    ואני אוהבת את הפוסט הזה. ובעיקר את המשפט: "אני אוהבת להיות במקום שבו ידע וסקרנות הם לא חסרון, לא אות קין, אלא יתרון, מעלה, סגולה." נפלא, יעל.

    • phistakis הגיב:

      תיאור נחמד של רכישת שפה. מכריח אותי להיות מודע למוזרות שבדבר..

      וגם – אני זוכר איך בשיעורי המתמטיקה למיניהם ממש נהניתי לשמוע כשלמישהו נפלט "אההההההההההההה". גם כי כולם צוחקים, אבל בעיקר כי ברגע זה היה רעיון שנקלט והתחבר למודעות הכוללת של אדם אחד בכיתה. או כמו שתיארת: "משהו בטבע מפסיק להיות שרירותי, אקראי, והופך למשהו סדור, ממושמע, הגיוני."

      גם אני אוהב את האוניברסיטה. אולי שווה לחשוב על משהו לטווח ארוך..

  2. עופר שור הגיב:

    יפה מאוד. לצערי אני לא חולק את הסנטימנטים הללו, קצת באשמת האוני' וקצת באשמתי. אבל אשריך.

    • זה אולי מפני שהחוויה שלי באוניברסיטה היתה קצת אחרת. התוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים אפשרה לנו אחרת ולדלג על קורסי מבוא ויסוד וכל השעממונים האלה שמוציאים את החשק. יכולנו ללמוד מה שהתחשק לנו: קורסים לתואר שני, קורסים מכל פקולטה ומכל חוג, קורסים בלי הגבלה אצל מרצים שאהבנו. צללנו, איש איש, לתוך כל תחומי העניין שלו והיינו צריכים לבזבז הרבה פחות זמן לבוסס עם הזרם "הרגיל" של סטודנטים מן המניין. יש לזה אי-אילו חסרונות (כמעט בהגדרה, לכל קורס באנו פחות מוכנים מסטודנטים אחרים), אבל היתרונות היו פשוט אדירים, והסקרנות לא הוכחדה בעודה באיבה.
      אבל זה לא לכולם. היו אנשים ששמעו על החירות שניתנה לנו וממש התחלחלו מרוב דרגות חופש…

  3. אורלי הגיב:

    שרה, כמה אני מסכימה אתך, אבל זו כנראה התכונה הנדרשת מהמתרגמים והעורכים, בלעדיה אנחנו לא קיימים. ומה נעשה אחרי שתגמר הסדנא? ואני יכולה להזדהות עם כל מילה של יעל

  4. איזה טכסט מקסים וזורם ומלא כל טוב. איזה כיף לך שאת שם ומרגישה ככה.

  5. אינגה מ. הגיב:

    יעלי, אני מרגישה כמוך בכל פעם שאני נכנסת בשערי האוניברסיטה – למרות שאצלי האלמה מאטר זה בר-אילן – ובמיוחד בספרייה… לו יכולתי להתפרנס מישיבה בספריות, מליקוט ביבליוגרפיה ומכתיבת מאמרים, זה מה שהייתי עושה.
    עשית לי חשק לחזור ללימודים, וזה כנראה יהיה השלב הבא (אם לא אחליט לברוח לאיטליה).

    • פשוט יעל הגיב:

      וגם אני ככה, אבל באוניברסיטה העברית ולא בר אילן (או ת"א). 🙂

      ומן הסתם זו הסיבה שהחלטתי לנסות להשאר באקדמיה. תכל'ס, אני פשוט אוהבת את זה.

  6. מיכאלה הגיב:

    יופי של פוסט יעל, נהניתי מאוד לקרוא.
    ברוכה השבה לאוניברסיטה, מה את לומדת הפעם?

  7. חגית הגיב:

    אני מרגישה בדיוק ככה. למדתי באוניברסיטה 7 שנים, נהניתי מכל רגע, ובטוחה שאחזור מתישהו.
    מחר בבבוקר, נגיד 😛

  8. ענבל שגיב הגיב:

    יופי של פוסט, כתוב נהדר.
    אני העברתי באוניברסיטת תל אביב ובסביבתה את שנות התיכון, הצבא והאוניברסיטה כמובן, ותמיד אהבתי אותה. מצער אותי להזדמן לשם היום ולהרגיש לא-שייכת.

  9. יואב ספיר הגיב:

    נראה לי שסימפטיה לאוניברסיטה מהולה מטבעה באיזו נוסטלגיה לשנים ההן, כשהיינו צעירים וכו׳. אבל אולי לא אצל כל אחד.

    באופן אישי אני זוכר את האוניברסיטה כמטחנת עבודות שהאינטלקטואליות אינה ממאפייניה הבולטים. ברגע שלמדת איך עובד המשחק, אתה מסובב את המנואלה והופ, הנה עוד עבודה עם ציון בין 90 ל־100. את הסקרנות ההגותית יכולתי לספק רק עם טקסטים שלא נקראו בקורסים. דברים אלה אמורים לגבי העברית, לא למדתי בת״א, אבל אני לא חושב שהייתי נהנה מזה יותר. כנראה פחות.

    • ראה תשובתי לעופר. אני חושבת שהחוויה שונה לגמרי כשאתה יכול לבחור לעצמך כמעט רק קורסים שאתה רוצה ללמוד, אצל המרצים היותר-מוצלחים.

  10. אורית הגיב:

    גם אני אוהבת את האוניברסיטה (במקרה שלי זו היתה העברית ואח"כ בר אילן שאהבתי פחות). בעצם אני פשוט אוהבת ללמוד, והאוניברסיטה היא ה-מקום לעשות את זה מבחינתי.
    חבל שלפעמים האווירה של בואו נגמור ת'תואר הזה כבר ונמשיך הלאה משתלטת. זה קרה לי עכשיו בתואר השני שעשיתי. הרגשתי שמסביבי כולם כבר רוצים לגמור עם זה, ורק אני ועוד כמה בודדים מתעקשים גם ללמוד משהו, לקבל קצת ערך מוסף.

  11. שירי גרוס הגיב:

    מאוד מזדהה עם הכתוב. כשאני באוניברסיטה אני מרגישה בחופש מחיי "האמתיים". חבל לי שלא ניצלתי את הרגעים האחרונים של התואר הראשון , וכבר הייתי בתחושת "נו, שייגמר כבר" שהייתה לרבים..
    לקחו לי שנתיים, אבל בסופו של דבר חזרתי לנבכי האוניברסיטה. אם כי האלמה מאטר שלי היא האוניברסיטה העברית. 🙂 תמיד אמרתי שהייתי ממשיכה שם לתואר שני פלוס פלוס אם האוניברסיטה לא הייתה נמצאת בירושלים.. מתגעגעת קצת למסדרונות הפקולטה למדעי רוח, ולקפוץ מדי פעם למזכירות החוג ספרות עברית, יידיש ופולקלור (שם שכידוע הרס לחלוטין כל משיכה שעוד נשארה לאוהבי הספר), לפטפט עם אריאלה, מזכירת החוג. לקרוא לה מזכירה זה כמעט מעליב – אריאלה החזיקה את החוג על כתפיה הצרות, והכירה כל סטודנט לפי שם ופנים, אם היה בתואר ראשון ורק התחיל את חייו הסטודנטיאליים, ואם כבר סיים דוקטורט…

    מתגעגעת 🙂

    • פשוט יעל הגיב:

      אריאלה כבר פרשה… עכשיו ציפי שם, ואף על פי שהיא לא אריאלה, גם היא מזכירה מצוינת. אם כי חוג הבית שלי הוא דווקא ספרות כללית, ותמיד נחמד לי לקפוץ לקשקש עם ריטה ואירנה.

  12. […] יעל סלע-שפירו על התובנה שמלאה אותה באחת, שהיא פשוט אוהבת את האוניברסיטה. אי אפשר לקרוא אותה, ולא להבין […]

  13. […] הסיבות שאני אוהבת את האוניברסיטה היא שבלי להתאמץ, ובלי להירשם, אני מקבלת כל מיני הודעות […]

  14. […] Here's is the English (shorter) version of my Hebrew love letter to my Alma Mater, Tel Aviv University. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s