הדוכס אנטון והמשרתת זוגה

פורסם: 12/12/2010 ב-7. יומן קריאה / צפייה
תגים: , ,

בפוסט קודם סיפרתי שההשכלה הספרותית הפורמלית שלי מצומצמת להחריד – בערך 3 קורסים מתוך כמה עשרות. אך אחד הקורסים שלמדתי, ואפילו בהנאה רבה, היה הקורס של ד"ר סמדר שיפמן "ספרות פנטסטית לקראת סוף המאה". זה היה בשנת 1997, ואת עבודת הסיום כתבתי על "הדוכס אנטון והמשרתת זוגה", סיפור קצר המופיע בתחילתו של הספר "עשו" מאת מאיר שלו.

העבודה עוסקת במהימנותו של תיעוד, כפי שמביע אותו שלו בסיפור הקצר הזה – תיעוד חזותי לעומת תיעוד מילולי, כמו גם עוסקת בעקיפין בתיעוד כפרקטיקה בכלל. ומשפט המפתח של שלו לגבי זה: "כותבי הקורות מסכימים ביניהם… אף על פי שאיש מהם לא היה שם בעת ההתאבדות."

מעמד התיעוד ב"הדוכס אנטון והמשרתת זוגה"

"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (בראשית כ"ז, 22)

 טענתי היא שמעמדו של התיעוד בסיפור תואם את התפיסה הפוסט-מודרניסטית, שאינה מקבלת קיום של אמת אחת, אובייקטיבית ומוחלטת, עד כדי כך שהקורא מובל בעל כורחו לחוש ספקות בנוגע לאמינותו של הסיפור עצמו, מהם הוא ניצל רק בזכות ההכרזה על בדיונו של הסיפור. עם זאת, אני סבורה ששלו אינו טוען טענה כזו כלפי התיעוד בכללותו, אלא רק כלפי תיעוד מילולי. שני המוקדים בעבודה הם משמעותו של התיעוד, והתנודה המתמדת בין שני סוגי התיעוד – המילולי והחזותי.

מעמדו ומשמעותו של התיעוד

התיעוד הוא אמצעי הנצחה. יש אנשים המתעדים את חוויותיהם הם, כמו ההגמון בודואן מאוויניון. יש כאלה שהם מושא לתיעוד, כמו הדוכס עצמו : "….איסטניסותו המפורסמת והמתועדת ביותר של הדוכס אנטון… (עמ' 9, הדגשה שלי). יש הרבה שחייבים את הנצחתם לכך שתיעדו את חייהם של אחרים, ביניהם אביו של הדוכס, שעליו נאמר כך: "כיום הוא ידוע כמי שתיאר לראשונה את לואיז לאטו…" (עמ' 8), ומתעדיהן של מילותיו האחרונות של הדוכס (עמ' 26). מי שאינו מתועד, נשכח, כמו הכושים של טוני מוריסון.

הסִפרות והסיפורים משתלטים על המציאות וההיסטוריה של גיבורי הסיפור. "מאה שנות בדידות", שבדיונו אינו מוטל בספק, נתפס כמקור אמין לצורך הערכת מִספר ההרוגים בטבח חברת הבננות. ב”הדוכס אנטון והמשרתת זוגה”, סיפור על נפוליון מכתיב מנהג אכזרי של צליפה על אזרחים תמימים (עמ' 16). סוג מעניין אחר של תיעוד המשפיע על ראית המציאות הוא האספנות: אביו של הדוכס אוסף, בנוסף לחפצים, גם מילים – אמרות כנף (עמ' 8). יחסו של האב אל האמרות הוא כאל  אמיתות היסטוריות במעטה שנון, ואנטון לא נזקק אלא לשלוף אחת כדי לקבל את מבוקשו לצאת למסע (עמ' 12). יחס דומה נוהג במימרות גם המספר, כך נראה: "באוסף המימרות של אבי הדוכס תוארה אלכסנדריה כ'זונה קדמונית של גברים ודורות'  ואכן את פני הדוכס ….." (עמ' 13, הדגשה שלי).

 כוחן המאגי של המילים אינו פועל באופן גלוי ומובהק כמו ב"המשכיותם של הפארקים" אלא יותר כמו בנבואות ב"מאה שנות בדידות". אנו חוזים באנטון מצטט את הנרי ה-5 אל מול חומות ירושלים (עמ' 17), אולם אין בכוחן של המילים להבטיח דבר. עם זאת, לקריאת התיעוד יש השפעה מסוימת על הקורא: במסעו עובר הדוכס חוויות רבות ושונות. לגבי רבות מהן, אין הוא "לוח חלק", כיון שלפני מסעו הוא קורא ספרות מסעות רבה ומתכונן היטב. כתוצאה מכך, חוויותיו אינן "אותנטיות", אלא מתוּוכות כבר ע"י התרשמויותיו של אחר. במקומות מסוימים, החוויה האישית, אפילו תיאור הנוף, נדחקים מפאת קונוטציות היסטוריות: "הדוכס … ירד אל 'עמק השודדים שבו עצר יהושע בן נון את הירח', והשליך, כנהוג, ענף של אטד אל 'הבאר המלאה ברוקו הארסי של השטן ושום דבר אינו צף בה' " (עמ' 16). במקומות אחרים, משפיע התיעוד על תחושות גופניות, למשל "הדוכס חש את הסמרמורות שהבטיחו לו כתבי הקודש ומדריכי התיירים…." "… הניח את כפות ידיו על עקבות רגלי הבתולה שב'פסיפס הסנדלים' ולקה בעוויתות הצפויות" (עמ' 17, 19 בהתאמה , הדגשות שלי). אולי לא היה אנטון חש תחושות גופניות אלה אילולא ציפה להן. יתכן שלכך מתכוונת הברונית הצעירה באומרה  "זכותם של החיים להישאר רצף חד כווני של אירועים בודדים" (עמ’ 27) – חוויות העבר ממסכות ומתווכות, ולפיכך מה שנחווה כבר, שוב אינו נחווה באמת.

האדם מתקיים על זיכרונותיו ובאמצעותם. אנו מגדירים את עצמנו באמצעות סיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. ב"האחר" של בורחס, "האני" שלו מורכב מטקסטים ספרותיים, המדיום העיקרי בעיניו. הדוכס יוצא למסע כדי "לצבור לו אוצר קטן של חוויות וזיכרונות שיקֵלו עליו את הסבל והשיממון הממתינים לו מעברה השני של חתונתו" (עמ' 12). אנו בוחרים מה לזכור ומה לשכוח, ואישיותנו מתעצבת על פי אותה קומבינציה של זיכרונות שאנו מאפשרים לעצמנו ברגע מסוים. פול דִי בוחר לא להוסיף עוד זיכרונות, וגם  הדוכס, אחרי שובו מן המסע, פונה לנשים "ועיניו היו מרוחקות ומפחידות כל כך, עד שהנשים הבינו שאין הוא מביט בהן אלא בזיכרונותיו…" (עמ' 25). העיניים, כמו ב"איש החול", הן ראי הנפש.

אישיותו של אדם משתקפת בכתביו. שני הציטוטים היחידים המובאים מיומנו של אנטון עוסקים שניהם בתיאורים חיצוניים, גופניים (עמ' 16, עמ' 17), של חוויות לא אסתטיות. הם משקפים את אִיסְטֶנִיסְטְיותו ואת העיסוק הבלתי פוסק שלו במראֶה, כפי שהוא מתגלה לנו בפולחן היומי שלו עם שתי המראות (עמ' 9). נהנתנותו ומזגו חסר המנוח של ההגמון בודואן מתבטאים, לדעתי, בשני סוגי המחקרים שעשה, שבשניהם ניפץ אמיתות מובנות מאליהן, לגבי פסיפס או קינוח אחוריים. גרימהולץ כותב ספר בשם "תעתועי הפרנסיסקנים" (עמ' 10, הדגשה שלי), ומעיד עליו המספר שהוא "ידוע כפקפקן…".

 

שני סוגי תיעוד

בסיפור מתקיימים, זה לצד זה, שני סוגי תיעוד – החזותי והמילולי. לכאורה הם שונים לחלוטין זה מזה, וכך גם כנראה סבורים הוריו של הדוכס, כשהם מחליטים לשלוח איתו גם כתבן וגם צלם. באוסף המימרות של אביו של אנטון ודאי נכללה גם "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים". יתכן שיש פה הפנייה מרומזת להטעייתו של יצחק ע"י יעקב, שהתאפשרה רק בזכות עִיוורונו של יצחק, שאילץ אותו להסתמך על מסרים מילוליים בלבד.

פעמים רבות מופיע במקביל תיעוד משני סוגים, באופן המזמין השוואה, ומוציא את התיעוד החזותי וידו על העליונה. לדעתי, מוצג הצילום כמי שיכול לתפוס באמת את מהותם / תמציתם (essence) של הדברים. לראשונה מונגדים שני אופני התיעוד בניסיון לצייר דיוקן של וילהלם המת. כל עוד מתוַוְכות המילים – תיאורֶיה של האם, ומתווכות ידיו של הצייר, אין הדיוקן עולה יפה. פלגים מסוימים באסכולה הקונסטרוקטיביסטית בסוציולוגיה סבורים שהשפה עושה רדוקציה לכל מה שאינו נכלל בחיי היום יום שלנו, כמו חלומות, חזיונות, וחוויות רגשיות. טכניקת הצילום מצילה את המצב, והאֵם מצולמת במהלך חוויה רגשית שאינה ניתנת להבעה במילים.

פעם נוספת פוגש הקורא בפער, אפילו בסתירה, בין שני סוגי התיעוד, כשהוא למֵד על תמיהתם של הוריו של אנטון לנוכח ההבדלים שבין התמונות לבין המילים (עמ' 13), ודוגמאות לכך מובאות בתיאורי בריאותו של אנטון בצאתו מאלכסנדריה (עמ' 14), ובשובו לאירופה: "הכתבן תיאר את הדוכס במסע שובו כ'מעמיק בהרהוריו', אבל בתמונה ששלח הצלם נראה אנטון ישן בעיניים פקוחות וחיוך נבזי שפוך על פרצופו" (עמ' 24, הדגשה שלי). לדעתי מובלעת בניסוח בשתי ההשוואות תפיסה המייחסת לצילום ערך אמת אובייקטיבי, ומשתמשת בצילום כבסיס להשוואה עם המילים, המוצגות כאמינות פחות. בתיעודה של ה"וויה דולורוזה ", עליונותו של הצילום, בעיני אנטון ובעינינו, אינה מוטלת בספק. דמיונה של משימת הצילום לחוויית נשיאת הצלב (המצלמה הכבדה, עם רגלי העץ), מאזכר את פרשת הדיוקן, הנזכרת לעיל.

בשני מקרים נדמה כי הצילום כושל במקום שהכתב מצליח. פעם אחת בעיר בה ישן נפוליון (עמ' 16), ופעם אחת בלילה הראשון בירושלים (עמ' 18). לכאורה ניתן היה לטעון ל"תיקו" בין שני סוגי התיעוד. אולם בשני המקרים האחרונים הצלם הוא זה שמבין שהתיעוד נבצר מיכולתו בגלל מהותם של האובייקטים – שלדי הבניינים שבעצם זזים, וירושלים, שעוצמתה אינה ניתנת להבעה בשום אמצעי.

מעמדו של התיעוד המילולי מעורער ע"י שלו גם ללא התייחסות אל תיעוד חזותי. שלו מהתל בקוראיו. הוא נסמך על תפיסתנו המובנת מאליה את התיעוד ההיסטורי כמקור אמין. במיטב המסורת בכתיבה ההיסטורית, הוא מפנה את קהל הקוראים אל אסמכתאות. לא הספיק הקורא להתרשם מעושר התימוכין, וכבר קופץ המספר ומנסר את הענף עליו הוא יושב, ע"י ערעור מוחלט על אמינותם של מקורותיו: "כל אלה עובדות מתועדות ורשומות, והמפקפקים יוכלו למצאן בספרם של….. אף על פי שברישומים היסטוריים, וברישומיהם של שני אלה לא כל שכן, אין לתת אמון עיוור." (עמ' 9). ועל גרימהולץ, מחבר "תעתועי הפרנסיסקנים", אומר המספר ש"גרימהולץ זה היה ידוע כפקפקן ושיכור…" (עמ' 10).

בסיומו של הסיפור מגיע זלזולו של המספר בתיעוד המילולי לשיא. הוא משתמש בקריטריון הסבירוּת, שאנו משתמשים בו כדי לאשש את מעמדה של פיסת תיעוד, ומפנה אותו נגד התיעוד המילולי: "[שתי הגרסאות] כנראה כוזבות, כי שתיהן מתקבלות על הדעת באותה מידה." (עמ' 26). בנוסף, הוא אינו מסתיר את דעתו על יומרתם המגוחכת של המתעדים: "כותבי הקורות מסכימים ביניהם … אף על פי שאיש מהם לא היה שם בעת ההתאבדות." (עמ' 26). לקינוח הוא סותם את הגולל על כל סוגי התיעוד המילולי, בכך שהוא מביא את הגרסה השלישית, העליונה על כל השאר ביכולתה לחדור את תודעתו של אנטון, ובכך דומה לתיעוד המצולם. מהותו של דבר נגישה למתבונן בו רק דרך חדירה לתודעתו, וחדירה זו, כך נראה אפשרית רק באופן בלתי אמצעי, כמו הצילום.

תגובות
  1. אורי הגיב:

    הרגע סיימתי לקרוא את הסיפור הקצר ומאוד נהנייתי מהניתוח שלך. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s