"עריצה היא הלבנה" של היינלין כאלגוריה למלחמת העצמאות האמריקנית

פורסם: 14/11/2010 ב-9. מדע בדיוני ופנטסיה
תגים: , , , , , ,

 

עריצה היא הלבנה

במסגרת לימודי באוניברסיטה, לפני שנות דור, למדתי את הקורס המעניין "מכור היתוך לרב תרבותיות" – על היבטים ספרותיים והיסטוריים של הזהות האמריקנית. המרצים היו הדה בן בסט מהחוג לספרות אנגלית ואייל נווה מהחוג להיסטוריה, שהוא כנראה המרצה החביב עלי בעולם (ולא רק עלי) והמרצה היחיד ששמרתי איתו על קשר גם בעשור שחלף מאז שסיימתי את הלימודים בתוכנית הבינתחומית.

בתור חובבת מד"ב, התעלמתי במופגן מכל היצירות גִבהוֹת-המצח שבחרו סטודנטים לספרות אנגלית (טוני מוריסון, נתנאל הות'ורן וכדו'), ושלפתי ממדף המד"ב ספר שאני אוהבת מאד – עריצה היא הלבנה, מאת רוברט היינליין. הספר מגולל את עלילותיה של לונה – מושבת העונשין בירח, שקולטת מזה כמה עשורים פושעים וגולים פוליטיים, וכעת קם בה טריומוורט שמחליט שהגיע הזמן להשתחרר מעולה של טרה, כדור הארץ.

ומכיוון שבספרות אני לא מבינה כמעט כלום (למדתי עשרות קורסים, ורק 3 מהם היו בספרות), אבל היה לי קילומטראז' ארוך בהיסטוריה אמריקנית בזכות נווה, ישבתי ושקדתי וכתבתי עבודה מקיפה (מדי, 44 עמודים…) על עריצה היא הלבנה כאלגוריה למלחמת העצמאות האמריקנית וכראי לתקופת כתיבתו.



עריצה היא הלבנה, מאת רוברט היינליין, 1966

ניתוח הספר לאור התקופה והרקע האישי של המחבר

 

 

הקדמה…………………………………………………………………………………….. 3

תקציר הסיפור………………………………………………………………………………………………… 3

הרקע לכתיבת הספר…………………………………………………………………….. 4

חייו הפרטיים של הסופר……………………………………………………………………………………. 4

תקופת כתיבת הספר – שנות החמישים והשישים……………………………………………………… 5

נראטיב המהפכה………………………………………………………………………… 8

התגבשות החברה במושבה…………………………………………………………………………………. 8

יישוב מחדש של גורמים "שליליים"……………………………………………………………………… 8

פטריוטיות ושלטון מקומי………………………………………………………………………………… 9

מיתוס "הקרקע הבתולה"…………………………………………………………………………………. 9

במדרון המהפכה………………………………………………………………………… 10

מעורבות פוליטית ויצר מהפכני…………………………………………………………………………… 11

הקובלנות כלפי האימפריה………………………………………………………………………………… 12

הזנחה המוחלפת בפיקוח הדוק………………………………………………………………………….. 12

התייחסות האימפריה למושבה כאל רכוש וניצולה…………………………………………………… 13

שלטון שלא בהסכמת הנשלטים…………………………………………………………………………. 13

חקיקת חוקים ותקנות המזיקים למושבה…………………………………………………………….. 14

הטלת מסים שלא בהסכמת הנשלטים וללא תמורה………………………………………………….. 14

הצבת כוחות מזוינים במושבות…………………………………………………………………………. 15

גיוס תמיכה בקרב אנשי האימפריה……………………………………………………………………… 15

ניתוח……………………………………………………………………………………… 17

החברה האמריקאית בעיני בניה: דה קרבקר וטרנר…………………………………………………. 17

דה קרבקר – מכתבים מאת חוואי אמריקני…………………………………………………………… 18

תזת הסְפר………………………………………………………………………………………………….. 18

האתוס הליברלי-דמוקרטי………………………………………………………………………………. 19

גזענות…………………………………………………………………………………………………………. 21

אנגלו-קונפורמיות………………………………………………………………………………………… 23

חוק, סדר ונורמות…………………………………………………………………………………………… 23

אדם וחברה………………………………………………………………………………………………….. 27

האדם החדש……………………………………………………………………………………………….. 28

TANSTAAFL – אין ארוחות חינם……………………………………………………………………….. 30

חירות………………………………………………………………………………………………………….. 31

נשים…………………………………………………………………………………………………………… 32

שלטון ודמוקרטיה………………………………………………………………………………………….. 36

הטוב בממשלים הוא הממעט למשול…………………………………………………………………… 37

אין לתת לקבוצה משימה שיכול לבצע יחיד……………………………………………………………. 38

השלטון נובע מהעם, אך העם לא כשיר לבחור או להיבחר…………………………………………… 39

סיכום…………………………………………………………………………………….. 42

ביבליוגרפיה……………………………………………………………………………… 43

נספח 1 – הפער בין אתוס למציאות………………………………………………………………………. 44

הקדמה

"The Moon is a Harsh Mistress", ספרו של רוברט היינליין, נכתב בשנת 1966 ופורסם בעברית בהוצאת "עם עובד" בשם "עריצה היא הלבנה" בשנת תש"ם, בתרגומו של עמוס רגב. הספר מתאר את הנסיבות שהובילו לפרוץ מרד תושבי לוּנה (הירח) נגד טֶרָה (כדור הארץ), את מהלך המרד ואת תוצאותיו.

יקום בדיוני מורכב משני מרכיבים: עולם וסיפור. ההבדל בין מדע בדיוני לבין ספרות רגילה איננו בעלילה, אלא בעולם בו היא מתרחשת. הקורא נוהג להשוות את היקום הבדיוני עם עולמו שלו, ומתוך ההשוואה להסיק על עמדותיו של הכותב גם על החברה בת זמננו. עבודה זו תתמקד בניסיון להשוות את העולם של "עריצה היא הלבנה" לעולמו של הסופר היינליין, ולאתר את טביעות האצבע התרבותית, הסוציולוגית וההיסטורית שהותירו בסיפור התקופה, המקום ושאר הגורמים שהשפיעו על היינליין כשיצר את הסיפור. לכל אורך הספר, וברבדים שונים שלו, ניתן למצוא הדים להיותו של הסופר אמריקני בכלל, ובן תקופתו בפרט.

העלילה והיקום בו היא מתרחשת מבוססים על אקסטרפולציה של מצב העניינים המדעי, המדיני והחברתי שבתוכו כתב היינליין. האלמנט יוצא הדופן בסיפור, זה ההופך אותו מסתם חיזיון עתידני לסיפור מד"ב, הוא החדרתו של "נובום" (novum), אלמנט הזָּרה, המתבטא ב"עריצה היא הלבנה" בתנאים גיאוגרפיים ובסדר חברתי. במידה רבה, משחזר הנובום בספר את התנאים החברתיים והגיאוגרפיים ששררו במושבות האנגליות באמריקה והביאו ליצירתה של חברה שונה מחברות האם של המתיישבים. עם זאת, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי החברות, והם הרמזים העיקריים לפענוח עמדותיו של המחבר, האופייניות במידה רבה לגבר אמריקני לבן ומשכיל בגיל העמידה, באמריקה של שנות השישים.

לעבודה זו שלושה חלקים: הראשון מתאר את הרקע האישי, החברתי והתקופתי של היינליין, השני עוסק בהקבלות וההבדלים בין המרד הלונאי למלחמת העצמאות האמריקנית, והשלישי בעמדות הנקראות בין השורות ובתוכָן כלפי שלטון וסדר חברתי.

תקציר הסיפור

השנה שנת 2075. לונה משמשת מזה כמאה שנים כמושבת העונשין של טֶרָה, ההגליה אליה כ"עונש הומאני" לפושעים, מתנגדים פוליטיים וסתם חלכאים ונדכאים. המסע חד כיווני – תוך זמן קצר מחוללת הכבידה המועטה שינויים פיזיולוגיים בלתי הפיכים המונעים מתושבי לונה לשוב לכדור הארץ, גם לאחר שסיימו לרַצות את עונשם בבתי הכלא בלונה. האסירים לשעבר וצאצאיהם, לוּנָאים (Loonies) "צברים", מסתגלים כמיטב יכולתם לתנאים. לא כולם שורדים – נורמות חברתיות חזקות המלוּווֹת בסנקציות שיפוטיות עממיות מביאות לניפויו (האָלים) של מי שאינו מפְנים במהרה את כללי ההתנהגות הלונאיים. השורדים משתדלים להתקיים בכבוד מעמל כפיהם. רבים מהם הם חוואים קטנים המתפרנסים ממכירת חיטה לרשות לונה (Luna Authority), המייצאת אותה לטֶרה, להזנת הרעבים בפלנטה הצפופה, באמצעות הטלתה לבאר הכבידה ש"מתחת" ללונה. יחס גברים-נשים לרעת הגברים יוצר הסדרי נישואים חדשניים ויחס של כבוד עמוק כלפי נשים.

מֶני, המספר, הוא טכנאי מחשבים, המגלה להפתעתו שמחשב העל, השולט על כל אספקט טכני של החיים בלונה, פיתח מודעות עצמית. הוא מחליט לכנות אותו "מייק", על שם מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק הולמס. מני (מנואל) גָרְסִיה אוֹקְלי, וָויאוֹמינְג (וָויאוֹ) נוֹט, מהפכנית בפוטנציה, ופרופסור בֶּרְנָרְדוֹ דֶה לָה פָּז, גולה פוליטי המכונה "פְּרוֹפ'" (prof), מחליטים להיעזר במייק המחשב כדי לייצר מהפכה ולהשתחרר מעולה של טֶרה (כדור הארץ). העילה העיקרית – משלוחי התבואה שמייצאת לונה אל רעבי טֶרה מדלדלים במהירות מפחידה את משאביה הטבעיים של לונה ומאיימים להביאה אל סף מהומות מזון וקניבליזם תוך פחות מעשור מיום תחילת הסיפור.

המהפכה מנוהלת באופן ערמומי ומחושב, תוך היעזרות באמונתם התמימה של אנשים באמינותו של המחשב השותף לפשע. המהפכה מנוהלת, מתחילתה ועד סופה, על ידי צוות מוחות קטנטן, בראשות מוח העל של מייק, במראית עין של דמוקרטיה מתגבשת.

המורדים הלונאים דורשים הכרה בריבונות, דוחים הצעות לאוטונומיה ותוכניות חומש מוצצות-לשד, ולא מהססים לנקוט באלימות מצומצמת אך מבעיתה כדי לזרוע פירוד בקרב עמי האדמה. נאמנים לאורך כל הדרך לתוכנית האב שלהם, המבוססת על מחקר מעמיק של מהפכות אחרות, הם ממרידים את הלונאים ומפיחים בהם פטריוטיות. הם גם מצליחים לפלג את תושבי טֶרה. והסוף טוב, כמובן.

הרקע לכתיבת הספר

סופרי מד"ב בכלל, וסופרים בני דורו של היינלין בפרט, רואים לעצמם שליחות: להקנות ערכים, להתריע על בעיות. ב"עריצה היא הלבנה", מנסה היינליין לצייר את דמותה של חברה אידיאלית, ועל ידי כך להצביע על תחלואיה של החברה בה הוא חי. לכאורה האנלוגיה פשוטה – לונה מייצגת את המושבות האמריקניות, וטֶרה את אירופה של אותה תקופה. לונה והמושבות האמריקניות הן חברות אידיאליות כמעט, בעיקר בזכות מה שמבדיל ביניהן לבין החברות הטֶראנית והאירופאית. מהיבטים רבים, הלונאים הם התגלמות האדם האידיאלי של היינליין, גלגולה המחודש של האומה האמריקנית כפי שהיתה בצעירותה. נדמה שהיינליין סבור כי זִקנתה מביישת את נעוריה. האידיאל שהוא משרטט רחוק מרחק רב מאמריקה של שנות החמישים והשישים, הדומַה יותר לאירופה של זמן המושבות. הוא מבהיר את סלידתו מהשינוי שחל באומה הן באמצעות צידוד גלוי בערכים שמאפיינים את "אמריקה השורשית" (החוואי העצמאי, האינדיבידואליזם, מוסר העבודה) והן על ידי הוקעת מאפייניה של "אמריקה המודרנית" (אחידות, בירוקרטיה). את הצידוד והסלידה הוא ממחיש באמצעות נקודות הדמיון בין לונה והמושבות ובין טרה ואירופה. אולם דווקא ההבדלים הדקים בין הלונאים למתיישבים הם המסקרנים במיוחד בניתוח הספר. הם מעידים על התפתחות החברה האמריקנית והִשְתנותה במאות שחלפו בין המהפכה האמריקנית לכתיבת הספר, כפי שהן מתבטאות בעמדותיו של בן התקופה המודרנית.

חייו הפרטיים של הסופר

רוברט א. היינליין נולד ביולי, 1907, ב-Butler, מיזורי. כמו משפחות רבות אחרות, היגרו הוריו של היינליין בצעירותו מהחווה המשפחתית לעיר הגדולה – קנזס סיטי. היינליין גדל בעיר ושהה בחופשות הקיץ אצל קרובים בעיירת הולדתו. היינליין הושפע בהתבגרותו מספרי מדע בדיוני ומ-Dime Novels שעשו ששימוש במיתוס הפיוניר, החלוץ האמריקני שחי בארץ חסרת גבולות ומלאת אפשרויות, הפתוחות בפני כל אדם. דמות דומיננטית נוספת בסיפורים היתה דמות הממציא הגאון, שצמחה מהאמונה השלטת בראשית המאה – שהטכנולוגיה היא מענה לכל בעיה. היתה זו תקופה של גידול אדיר בתעשייה ובמשק האמריקני. ההתפתחות התעשייתית דרשה עובדים מיומנים בתחום המדע והטכנולוגיה והנוער הוכוון למקצועות אלו. תוצר אופייני של תקופתו, היינליין עצמו הוא מהנדס ובעל תואר במדעים מאוניברסיטת קליפורניה. הוא שירת בצי האמריקני בין השנים 1929-34 ושוחרר בשל בעיה רפואית, כנראה שחפת. כך מצא את עצמו בתקופת השפל הגדול נשוי וחסר עבודה. לאחר שעבד במספר משרות, החל להתפרנס מכתיבת סיפורי מדע בדיוני קצרים ל-Pulp Magazines.

היינליין החל לפרסם סיפורים קצרים במגזין המדע הבדיוני Astounding Stories בשנת 1939, ב"תור הזהב" של המדע הבדיוני. בתוך שנתיים הפך לאחד הסופרים הפופולריים ביותר בספרות המד"ב. בזמן מלחמת העולם השניה חזר היינליין לעבוד בצי, שם הכיר את אישתו השניה וירג'יניה, מהנדסת וכימאית העוסקת בגנטיקת צמחים, בעלת כישרון יוצא דופן לשפות.

אחרי מלה"ע השניה החל היינליין לפרסם רומנים שהתמקדו בערכים אנושיים, ופרסם סיפורים גם ב- Saturday Evening Post, כשמטרתו המוצהרת "להביא את הציבור באמריקה לחשוב על העתיד." במסגרת זו עסק בנושאים כמו שואה גרעינית. הוא חיבר גם סדרה לילדים כדי להקנות השכלה מדעית למתבגרים.

מבחינה פוליטית-שלטונית וכלכלית, דעותיו של היינליין שמרניות למדי. לעומת זאת, דעותיו החברתיות (להוציא, כנראה, את דעתו על נשים) מתקדמות יותר, ובכל ספריו הוא משתעשע במבנים חברתיים ומשפחתיים חלופיים שהיו מעלים סומק בלחיי חלק משותפיו לדרך הפוליטית. במרבית ספריו הוא מתמקד בהיבט המדעי-עתידני של הסיפור, אולם ב"עריצה היא הלבנה" הוא פורש את מִשנתו הפוליטית והחברתית באופן מפורט יותר מאשר בשאר יצירותיו. הרקע התרבותי והחברתי שלו ניכר בסיפור וקל להבין כיצד צמחה ממנו מִשְנה זו. שתי דמויות עיקריות בספר, מני והפרופ', מציגות שני פנים של המִשְנה. מני מציג את "רוח התקופה", את רחשי לב העם, את "תחושות הבטן", ואילו הפרופ', בדרכו המלומדת, מציג את התֵזות והתיאוריות הנותנות צידוק לתחושות אלה.

תקופת כתיבת הספר – שנות החמישים והשישים

"עריצה היא הלבנה" אמנם נכתב באמצע שנות השישים, אולם הרבה ממה שהתחולל בארה"ב בשנות השישים היה בעיקרו אנטי-תזה לעשור הקודם. לכן בחרתי לתאר את שני העשורים.

שנות החמישים היו תקופת רגיעה ראשונה אחרי עשרים שנה של מצוקות כלכליות ומלחמה קשה. התרחבותה האדירה של הכלכלה לאחר מלחמת העולם השניה הביאה לתקופת שפע חסרת תקדים, ותרבות המחסור, תולדת השפל הכלכלי הגדול, הוחלפה בתרבות של שפע. שינוי חד חל ביחס לעבודה, לכסף ולרכוש: Riesman ו-Whyte סבורים כי בשנות החמישים גוועו המוטיבציה להשגיוּת והאתיקה הפרוטסטנטית הדוגלת בצניעות ומוסר עבודה (Lipset, עמוד 101). את מקומן תפסה "צריכה ראוותנית", בזבזנית והרכושנות הפכה מחֵטא לסמל סטטוס. אייזנהאואר, שנבחר ב1952-, חלש על הבית הלבן בראש אוליגרכיה צבאית, עסקית ופוליטית. אייזנהאואר דגל ברעיון כי "הטוב בממשלים הוא הממעט למשול" והעדיף איזון תקציבי ויוזמה פרטית על פני הוצאות ממשלתיות ויוזמה ציבורית. ריכוזיותה של הכלכלה הלכה ועלתה, ונוצרו תאגידי ענק שהעסיקו את חלק הארי מבין תושבי ארה"ב. הגידול בכוחה של התקשורת בכלל, ושל הטלוויזיה בפרט, היה אדיר, עד שהפחיד לא מעט אינטלקטואלים. התחדשה הלגיטימציה לעסקים גדולים וקריירות עסקיות. הורים בני המעמד הבינוני דרשו לשוב ל"חינוך מהסוג הישן" – גמול על עבודה קשה ותשומת לב מיוחדת למחוננים[1].

בשנות החמישים התגוררה רוב אוכלוסיית ארה"ב (כ70%-) בישובים עירוניים. המעמד הבינוני מאס בעיר ההולכת ומצטופפת, המתמלאת במהגרים ובעניים, ונס לפרברים, כדי לגור בקרב "אנשים כמונו" בשכונות אינסופיות של בתים זהים וסטריליים[2]. הגברים ששבו מן המלחמה השתלטו מחדש על מקומות העבודה שתפסו נשים בזמן המלחמה, והנשים נדחקו בחזרה אל המטבח וחדר הילדים. תפקידי המין שבו להיות מוגדרים והחלוקה חדה ביותר. הטלוויזיה סייעה בהטמעתם של תפקידי המין.

בספרו "The Lonely Crowd", טוען Riesman כי הגידול בניידות (באמצעות חדירת המכונית הפרטית) הִקנה לאמריקנים חירות רבה, אך גם ניתק אותם ממסורת ומתחושת הקהילה. הקונפורמיוּת התחזקה לאין שיעור, וביטויה הבולט ביותר היה הבית הפרברי האחיד, אולם לא היתה היחלשות של ממש באינדיבידואליזם. כתוצאה משני תהליכים אלה, האמריקני השתייך רק לכאורה לקבוצה, ולמעשה היה בודד וגלמוד.

הפער בין השכבות החלשות לבין שאר האוכלוסייה התרחב בגלל צמצום ניכר בתמיכה הסוציאלית, וזאת על אף השפע הכלכלי, שיפור בחלוקת ההכנסות והתרחבות המעמד הבורגני. העבריינות בקרב בני הנוער הגיעה לממדים מדאיגים ובקרב מגזרים שונים התגברה תחושת הקיפוח. אולם אמריקה השְׂבעה כמעט שלא דאגה לבטחונם הסוציאלי של אזרחים פחות בני מזל. למרבית האוכלוסייה כלל לא היה ביטוח רפואי, למשל[3]. המעמד הבינוני, המסוגר בד' אמותיו הפרבריות, התעלם מן הבעיות החברתיות הבוערות באצטלה של מתן כבוד לפרטיותו של הזולת. הבורגנות, התקשורת והממשל שקדו על טיפוח דימוי עצמי של אומה לבנה, אמידה, מוסרית, מחונכת היטב ומנומסת, משפחתית ועובדת.

שנות השישים היו תקופת התפכחות אכזרית עבור האמריקנים. השגשוג הכלכלי אמנם נמשך, אולם באידיליה הפרברית הסכרינית של שנות החמישים הלכו וניבְעו סדקים שבעדם בצבצו בעיות חברתיות כבושות. הרפובליקנים איבדו את הנשיאוּת ואת השליטה בבית הנבחרים בעקבות סידרת שערוריות בממשל אייזנהאואר. קנדי הדמוקרט, הקתולי, הצעיר והכריזמטי כבש את הבית הלבן, תוך שימוש מושכל באמצעי התקשורת. בנאום ההשבעה שלו, קרא קנדי לאמריקנים לשוב אל אתוס החלוץ, ה-pioneer, הבונה עצמו בעשר אצבעותיו.

"'הדור הדומם' של שנות החמישים פינה מקומו לצעירים בעלי רגש המחויבות העמוק של שנות השישים." (מוריסון, עמוד 755). תנועות מחאה כגון התנועה לזכויות האזרח והתנועה הפמיניסטית התעוררו בשנות השישים ופעלו למיגוּר הקונפורמיזם והמטריאליזם המטמטמים של העשור הקודם, ולהגדלת המעורבות החברתית, הדאגה לזולת וקידום החלש. ההתנגדות למלחמת ויטנאם, שנתפסה כמלחמה לא מוצדקת, שטפה את ארה"ב. ההיפיוּת, יציאת הנשים לעבודה, הקטנת המספר הממוצע של ילדים למשפחה והמצאת הגלולה הביאו לעליה באחוז הגירושים וליצירת מבנים משפחתיים אלטרנטיביים כמו משפחות חד-הוריות וקומונות.

הממשל החדש, כמו תנועות המחאה, התנגד למדיניות החברתית של קודמו. קנדי ואחיו רוברט נקטו בגישה אקטיביסטית לשיפור מצב אזרחֵי ארה"ב: העלאת שכר המינימום, הרחבת הזכאות להטבות סוציאליות, הקצאת משאבים למערכת הבריאות הציבורית, מימון פרוייקטים ציבוריים באזורי מצוקה ועוד. משרד המשפטים, בראשות רוברט קנדי, שלח גדודי מארשלים פדראליים לאכוף החלטות שיפוטיות בתחום זכויות האזרח[4]. ג'והנסון, יורשו של קנדי, מגוּבֵּה ברוב דמוקרטי בבתי הנבחרים, העביר חוק אחר חוק שמטרתם למגר את העוני ולשפר את מצב זכויות האזרח: Economic Opportunity Act, Medicare, חוק זכויות ההצבעה, חוק המבטל את ההגבלות הגזעיות על ההגירה וכולי. הרווחה נגסה חלק הולך וגדל מהתקציב.

שני עשורים אחרי שהצילה את העולם בזכות עוצמתה הצבאית הבלתי מעורערת, היתה ארה"ב שקועה במלחמה הקרה, שהגיעה לשיאה בתקריות מפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה, ולא פחות ממנה – שקועה בבוץ הוייטנאמי. שנות השישים, לפיכך, ודאי נחְווּ כתקופה סוערת מאד עבור בני המעמד הבינוני הלבנים, בעיקר הרפובליקנים שביניהם.

באמצע שנות השישים, בשיא הסערה החברתית ששטפה את ארה"ב, חיבר רוברט היינליין, "צבר" אמריקני לבן בֵּן המעמד הבינוני, איש שנולד בתחילת המאה, בילה בחווה חלקים ניכרים מילדותו, התבגר בשנות השפל, שהיה מדען וחייל, אינטלקטואל ופטריוט, שמרן במרבית דעותיו וליברל באחרות, את הספר "עריצה היא הלבנה" שפרשׂ את משנתו הפוליטית, הצפויה ולא-צפויה כאחד.

נראטיב המהפכה

מלחמת העצמאות הלונאית מבוססת כמעט אחד לאחד על מלחמת העצמאות האמריקנית. המלחמה והמסמכים שחוברו סביב האחרונה (כגון מכתבי "חוואי מפנסילבניה", "זכויותיה של אמריקה הבריטית", וכמובן הכרזת העצמאות) הם אירועים מכוננים בתרבות האמריקנית. תמציתם, הנכונות להיאבק לשימור "הזכויות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר", נמצאת בתשתית האתוס האמריקני עד היום.

גם היינליין מייצר בספר "מלחמה מכוננת זהות". שני העימותים צומחים על רקע דומה, מסלימים בגלל מאורעות דומים, ומידרדרים לכדי מלחמה בעלת מהלכים דומים. עם זאת, קיימים שני הבדלים מהותיים בין שתי המלחמות. האחד – המטרה. אמריקנים רבים היו מהפכנים בעל כורחם (Reluctant Revolutionaries) שיעדם היה השבת המצב לקדמותו (כלומר ל"הזנחה המבורכת", ר' עמ' 10). לעומתם, ראשי המרד הלונאי מכוְונים מראש להתנתקות מה"אימפריה". ההבדל השני הוא קיומה של תוכנית אב מהפכנית בלונה, אך לא באמריקה. אמריקה כאילו "נסחפה" שלא מרצון לתוך המלחמה, מתוך צירוף נסיבות בלתי מתוכנן ולעיתים שרירותי[5], וגם הניצחון בה היה מקרי. בלונה, לעומת זאת, היתה תוכנית אב מדוקדקת:

"By the time we left Raffles Hotel evening of the 14th May 75’ we had – Mike had, with help from Prof – outlined plan of Revolution, including major options at critical points.” (p. 109).

תוכנית האב הלונאית מתבססת על מחקר היסטורי מקיף שמבצעים מייק והפרופ', שמטרתו לייצר באופן יזום ומתוכנן את התנאים שהביאו לפרוץ מלחמות עצמאות שונות, ובייחוד האמריקנית[6]. הצגתה של תוכנית האב המושלמת כהעתק מדויק כמעט של המהפכה האמריקנית טומנת בחוּבּה מספר הנחות מובלעות: האחת, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושלמרות שבין שתי המהפכות מפרידות 300 שנה, אין חדש תחת השמש. השניה – שהלונאים דומים לאמריקנים, ולכן מה שהִתאים לאמריקנים יתאים גם להם. והשלישית שטֶרה, כדור הארץ, דומה לאימפריה האנגלית. הביקורת שמטיח היינליין בתושבי טֶרה בכלל, ובצפון אמריקה בפרט, מעידה לא רק על מקומה של אנגליה ההיסטורית באתוס האמריקני, אלא גם על ביקורת חריפה מצד היינליין כלפי העולם בכלל, וכלפי צפון אמריקה של שנות השישים בפרט.

התגבשות החברה במושבה

יישוב מחדש של גורמים "שליליים"

אחת המטרות העיקריות לפיתוח המושבות באמריקה ובלונה היתה היפטרות מגורמים שליליים בחברה. אל אמריקה הוגלו פושעים, עניים ובעלי חוב ומתנגדים פוליטיים. לונה מאוכלסת בקבוצות חברתיות דומות. עם זאת, האוכלוסיות במושבות האמריקניות ובלונה נבדלות זו מזו בשני גורמים חברתיים: הראשון, אצילים שהִיווּ איום למלך, שפּוּתו על ידו להגר לאמריקה בזכות מענקי קרקע נכבדים; והשני, מהגרים מרצון – בתחילה קבוצות דתיות נרדפות שמצאו מפלט במושבות האמריקניות, ומאוחר יותר אירופאים שהיגרו ל"ארץ המובטחת" בתקווה למצוא בה פרנסה מכובדת.

ברובד הגלוי, היינליין גאה בחברת הפליטים והמוּגְלים שמוקמת באמריקה ובלונה. הוא מציג את החברה הלונאית כטובה יותר מהטֶראנית, למרות ואולי בגלל שהיא מורכבת מ-jailbirds, טיעונים שהוא שם בלהט בפי פרופ' (עמוד 236). אלא שבד בבד הוא מסייג את הסובלנות כלפי "האלמנטים השליליים" באזכור "המסננת" הקפדנית שעובר כל לונאי טירון. מי שלא מסתגל לחוקיה הנוקשים של לונה, פשוט מובל למנעל האוויר הקרוב ביותר. (ר' הרחבה ב"חוק, סדר ומשפט", עמוד 23).

פטריוטיות ושלטון מקומי

מדיניות היישוב-בכוח לעומת ההתיישבות-מרצון ומעמדם החברתי של המתיישבים יצרו הבדלים בפטריוטיות בין האוכלוסיות ובמערכות השלטון האלטרנטיביות שפיתחו לעצמם: על אף שהמתיישבים באמריקה ראו את עצמם אנגלים, התפתחה בהם עם הזמן זהות "אמריקנית". אמריקה נחשבה לארץ המובטחת ולמקום מפלט[7]. בתחילת הסיפור, הלונאים תופסים את לונה אחרת לגמרי: "Luna was ‘The Rock,’ place of exile, not thing to love" (עמ' 118). כמו כן, המהגרים-מרצון רמי הדרג, שהיו מורגלים לעמוד בראש מערכות שלטוניות, יצרו באמריקה מערכות שלטוניות מקומיות, חליפיות למערכות האנגליות. שלטון מקומי זה היווה אחד מגורמי המפתח ביצירת זהות לאומית נפרדת בקרב המתיישבים האמריקניים ובהנעתם למהפכה. בלונה לא נוצרו מערכות שלטוניות חליפיות (אם כי נוצרו גם נוצרו מערכות כלכליות חליפיות…). הבדלים אלה יאלצו את מהפכני לונה לנקוט בפעולות שמטרותיהן שתיים: האחת, יצירת מערכת שלטונית חליפית ל"סוהר", והשניה, יצירת פטריוטיוּת כלפי לונה. בהגשמת המטרה הראשונה הם נוקטים בדרך הנוחה להיינלין המריטוקרט – הקמת ארגון מהפכני חשאי והיררכי, בעל אופי של "חוּנטה" ואחר כך הקמת קונגרס שחציו בובות וחציו חברים ב"חוּנטה". (פירוט נוסף על "שלטון ודמוקרטיה" בעמוד 36). שני הארגונים הונהגו על ידי השלישיה מני-פרופ'-וויאו, בראשות מייק, מחשב העל. להגשמת המטרה השניה הם נוקטים בסדרת מניפולציות מתוחכמות שנועדו לאחד את הלונאים סביב מתקפה טֶראנית על אורחות חייהם ומבנה המשפחות. אמריקה, ארץ שרבים מבניה המשפיעים ביותר ברחו אליה מרדיפות על רקע אורח חייהם או דתם, אינה יכולה לשאת התערבות בעניינים פרטיים. וכך גם בת דמותה, לונה, שתושביה מתאחדים סביב מעצרו של מני באשמת פוליגמיה, אורח חיים מקובל ומוערך בלונה (עמוד 264).

מיתוס "הקרקע הבתולה"

שני העמים (האמריקני האמיתי והלונאי הפיקטיבי) חולקים את מיתוס "הקרקע הבתולה" – הפרחת השממה בארץ ריקה מאדם. ספרי מד"ב מועטים[8] מתמודדים עם תופעת נישול עמים ילידיים מאדמתם על ידי מתיישבים (אנושיים) קולוניאליסטים. במרביתם מגיעים המתיישבים האנושיים להפריח את שממת כוכבי לכת ריקים מישויות אינטליגנטיות או מנצחים גזע מרושע. "עריצה היא הלבנה" מציג אנלוגיה שמחזקת את המיתוס, משמרת את ה-"American Innocence" התלויה בהונאה העצמית האמריקנית שהאינדיאנים היו נוודים ולפיכך שההשתלטות הלבנים על הקרקעות לא היתה נישול וגְזלה.

בשנות החמישים והשישים בארה"ב, נוצרו בהוליווד מערבונים רבים המציגים את הלבנים כטובים ואת האינדיאנים כרעים, אכזריים ורצחניים[9]. ייתכן כי נועדו לחזק את אמונם של האמריקנים בצדקת דרכם האגרסיבית-מיליטנטית, אמון שהתערער עקב המלחמות הקשות בקוריאה ובוויטנאם, הפגנות הענק ברחבי ארה"ב והתעוררות האינדיאנים לתבוע פיצויים. רק בשנות השבעים החלו הספרות והקולנוע האמריקני להתמודד עם שאלת מוסריוּת נישול האינדיאנים מאדמותיהם, למשל בסרט "איש קטן גדול", ונעשו צעדים שיפוטיים לפיצוי האינדיאנים. דומה שהיינליין מעדיף לעקוף את הבעיה על ידי שימור מיתוס הקרקע הבתולה, וחיזוק התביעה כי מי שמעבד את האדמה (כמתיישבים הלבנים והלונאים), ולא מי שסתם ניזון ממנה (כאינדיאנים והטֶראנים) הוא בעליה הצודק.

הלונאים, כאמריקנים, מאופיינים גם בתחושה שאין גבול למקום, והמרחב אינסופי. היינליין, כטרנר לפניו, רואה במרחבים האין סופיים גורם ראשון במעלה לערעור הפיאודליות וצמיחת חברה שוויונית. ארחיב על כך יותר בדיון על תיזת הסְפר של טרנר (ר' עמוד 18).

במדרון המהפכה

נושא דלדול המשאבים הטבעיים שב לכותרות בשנות השישים[10], וגופים ירוקים טענו בהיגיון כי אנו מכלים את משאבי כדור הארץ ומתקרבים לשואה אקולוגית. סביר להניח כי היינליין מתמקד בבעיה זו בגלל הדומיננטיות של סוגיה זו בשיח הציבורי בעת כתיבת הספר, בצירוף ההקבלה בין היצוא מלונה לטֶרה לבין היצוא מהמושבות אל אנגליה. את היצוא הוא מדמה לדם הניגר מהמושבה אל מדינת האם. לפיכך, "טראסט המוחות" הלונאי של היינליין מבין במהרה שבעייתה העיקרית של לונה אינה זכויות ערטילאיות וייצוג פורמלי, אלא הידלדלות מוחשית וגשמית עד כאב של משאביה הטבעיים עד נקודת סכנה קיומית. הם מסיקים שאין סיכוי להציל את לונה ממהומות מזון ללא מהפכה שתשחרר אותה מלפיתת טֶרה ותיאלץ את טֶרה לייצא אליה משאבים טבעיים תמורת אלה שהיא מייבאת ממנה.

כאן צץ אחד ההבדלים העיקריים בין שתי המהפכות. האמריקאים דיברו ואחר כך הפכו. הלונאים – להפך. ההבדל נעוץ בשני גורמים: האחד, אופי ההנהגה של שני העמים, והשני, עמדתה של ההנהגה כלפי מדינת האם ורצונה הטוב. שני העמים הונהגו על ידי אליטה צרה. עם זאת, ההנהגה האמריקאית היתה היררכית פחות ומרובת דעות: מאנשים שסברו שאין להתנתק מן האימפריה אלא ליישר את ההדורים עימה ועד אנשים שסברו שהתנתקות היא הפתרון היחיד. עדות לעמדת הראשונים ניתן למצוא ב"זכויות אמריקה הבריטית" מאת ג'פרסון:

"ותחינתה הנרגשת של אמריקה הבריטית [אל המלך], שתִתְרצה להתערב באותה יעילות שמאמציך הכנים יבטיחו, כדי להשיג את תיקונם של מעשי העוול הגדולים הללו, כדי להרגיע את רוחם של הנתינים באמריקה הבריטית מפני חששות ביחס להשגת גבולם בעתיד, כדי לכונן אחווה והרמוניה בכל רחבי האימפריה, וכדי שהללו יימשכו עד אחרית הימים." (עמוד 216).

שותף לדעה היה ג'ון דיקינסון, ב"מכתבי חוואי מפנסילבניה" שחיבר ב1767-:

"הנה נתנהג בילדים צייתנים שספגו בלי צדק מהלומות מהורה אהוב. הבה נקבול לפני ההורה שלנו; אך הבה נניח לקובלנותינו לדבר, בו בזמן, בשפת האהבה ויראת הכבוד". (מוריסון, עמוד 76).

סמואל אדמס, לעומתם, האמין שלפרלמנט האנגלי אין כל סמכות חקיקה כלפי המושבות. הוא עורר את רוח המרד וקפץ על כל הזדמנות להחמיר תקריות (טבח בוסטון) או לייצר אותן (מסיבת התה של בוסטון). עמדתו הנחרצת היא "נקוט עמדה מלכתחילה, פן יביאך פיוס אחר פיוס לכניעה מוחלטת" (מוריסון, 76). אלו בדיוק עמדותיה ודרך התנהלותה של האליטה הלונאית:

“… it was the one thing to be avoided at all cost – a settlement that would quiet things down, destroy our will to resist, without changing any essential in the longer-range prediction of disaster.” (p. 276).

לעומת האליטה האמריקאית, האליטה הלונאית מצומצמת להחריד – את המהפכה כולה מנהלים כעשרה אנשים בלבד, כשבראשם השלישיה האנושית (מני, וויאו, פרופ') ומייק. אחדות דעים מוחלטת שוררת בקרבם – יש להתנתק מִטֶרה עקרונית ומעשית. לכן הם אינם מנסים להפציר בטֶרה "להיטיב את דרכיה", אלא משתלטים על לונה בהזדמנות הראשונה שנקרית לידיהם. רק אז הם מתפנים לנהל דיונים, למראית עין בלבד. כששבים מני ופרופ' מסבב שיחות כושל בטֶרה, מגלה הפרופ' למני כי מלכתחילה, היתה מטרתו של כל סבב השיחות לקומם את הטֶראנים נגד הלונאים ולהפך, על מנת שעימות יהיה בלתי נמנע. פרופ' מסביר שנאלץ אפילו להעליב אחד מחברי הועדה, כדי להבטיח שלפחות אחד מחבריה יצא חוצץ נגד פשרה סבירה עם לונה.

מעורבות פוליטית ויצר מהפכני

רמת המעורבות הפוליטית של האמריקאיים, כשל הלונאים, נמוכה מאד. מוריסון, קומאג'ר ולכטנברג טוענים כי "[במושבות] רבים היו פשוט אדישים" (שם, עמוד 89). מני מעיד על הלונאים ועל עצמו כך:

“We were as non-political a people as history ever produced. I know, I was as numb to politics as any until circumstances pitched me into it.” (p. 118).

כשמתעוררת המעורבות הפוליטית ושאיפת המהפכנות, היא נוטה לדעוך במהירות. באמריקה, הגיע סם אדמס למסקנה כי "כל יום [של רגיעה בשנים 1770-1773] מחזק את יריבנו ומחליש אותנו" (מוריסון, עמ' 79). בלונה, מגיעים מתכנני המהפכה למסקנה כי עליהם להמריד את הלונאים ללא הפסקה, על ידי הִתְגרות מתמדת בשומרים עד כדי יצירת תקריות בינם לבין הלונאים. כדי ללבות את הרוחות, הם שולחים את הילדים והנשים להתגרות בשומרים המתוסכלים, סומכים על קוצר רוח של השומרים שיעורר את המהומות הרצויות:

“Only thing that kept revolution from dying of anemia was that Peace Dragoons [police force sent from Terra] had a real talent for antagonizing. But even them we had to keep stirred up. Prof kept saying we needed a ‘Boston Tea Party’…” (p. 169).

מסיבת התה של בוסטון (1773), האירוע שבו השליכו בוסטונים מחופשים כאינדיאנים את מטען התה של אוניה לנמל בוסטון, היתה התגובה החריפה ביותר של המושבות להיטל על התה. מוריסון מייחס לסם אדמס את חריפות התגובה (עמ' 80). גם "טבח בוסטון" (1770), ירי של חיילי המצב של בוסטון על מתיישבים שרגמו אותם בכדורי שלג, נוצל בידיו האמוּנות של אדמס לצורכי תעמולה. כמו אדמס, מנצלים מתכנני המהפכה בלונה רצח פרוצה על ידי חיילים כדי ללבות את יצרי הלונאים לכדי מהומה שבמהלכה הם משתלטים על לונה (עמ' 179).

אדמס, וכמוהו מתכנני המרד בלונה, הגיעו למסקנה נוספת: "כאמן התעמולה, הבין [סם אדמס] כי הבריות מבקשים בידור בצד הפוליטיקה." (מוריסון, עמ' 79). אדמס ארגן ריקודים סביב עץ החירות, כתב מאמרים מתגרים לעיתונות וארגן הפגנות. ראשי המהפכה בלונה ממציאים את "סיימון ג'סטר" (Simon Jester), הסטיריקן השנון, שמאחוריו מסתתר מייק. סיימון ג'סטר זה מחבר אמרות כנף מרושעות בגנות הסוהר (Warden) ומשכתב את מלותיהם של שירים מהפכניים ישנים כגון "Marseillaise", "Internationale", "Yankee Doodle", "We shall overcome" לכדי שירי מרד לונאיים (עמוד 170). המצאתם השנייה היא אדם סלין (Adam Selene), נואם מחונן (בגילומו של מייק) הממלא את העיתונות במאמרים מתגרים.

הקובלנות כלפי האימפריה

הקובלנות הרשמיות של הלונאים דומות מאד לאלה של האמריקאיים כפי שביטא אותן תומס ג'פרסון[11], וכפי שבוטאו בהכרזת העצמאות האמריקאית. אין זה פלא שיצירי דמיונו של היינליין חולקים את ערכיו, ערכי אבותיו המתקוממים שהונחלו לדורות של אמריקאיים באמצעות אתוסים מכוננים כמו אתוס המהפכה. כמו כן, הדמיון הוא חלק מתוכנית האב של צוות המוחות הלונאי, שמטרתה היא "להנדס" מהפכה בנוסח מלחמת העצמאות האמריקאית. הקובלנות הרשמיות הן אלה:

הזנחה המוחלפת בפיקוח הדוק

בראשית היתה "ההזנחה המבורכת". בשנים 1640-1660 עסקה אנגליה במלחמות פנימיות וחיצוניות, והזניחה את מושבותיה שמעבר לים. בדיעבד, תפסו המושבות את תקופת ההזנחה כתקופת הזהר שלהן. אולם בסוף המאה ה17- התפשט באנגליה האידיאל המרקנטיליסטי, על פיו: א. העושר הוא מוגבל, וכל התעשרות באה על חשבון אומות אחרות, ו-ב., על המדינה להיות self sufficient, ועל כן עליה לקבל חומרי גלם ממושבותיה. הכתר החל לגלות התעניינות הולכת וגוברת במושבות, ולנסות להפיק מהן את המירב. חוקים כמו חוקי הספנות (1660), חוק מס ההכנסה וחוק הבולים[12] (1764-5) נכפו על המושבות והעלו את חמתן. חוקים אלה הגבילו את הסחר החופשי של המושבות ואִפשרו לאנגליה לקבוע את מחירי הטבק שרכשה מהמושבות ואת מחירי הסחורות המיובאות אליה.

בעיני הלונאים, יחסה של "רשות לונה", הגוף האחראי על המושבה, אל המתיישבים הוא בבחינת הזנחה גרידא, ולא "הזנחה מבורכת": כשוויאו מספרת למני כיצד נפגעה בסערת שמש כששהתה בספינה שהושמה בהסגר על ידי הרשות, היא קובלת כי "…the Authority didn’t care what happens to us outcasts." (עמוד 44, הדגשה במקור). הרשות מוצצת את דמם של הלונאים, כיון שיש לה מונופול על המסחר: קנייה, מכירה והובלה של חיטה לטֶרה והובלת מוצרי יבוא ממנה אל לונה מתבצעות על ידי ספינות טֶראניות בשליטת הרשות. הרשות קובעת את המחיר שישולם לחוואי לונה המגדלים חיטה למען הטֶראנים, ואת מחירי היבוא. כמו כן יש לרשות מונופול על המים, האוויר והתשתיות (טלפונים וכו'). עם זאת, לעומת תוכניות החומש של הטֶראנים לגבי הלונאים (עמוד 265)[13], ההזנחה הראשונית בהחלט יכולה להצטייר כהזנחה מבורכת.

התייחסות האימפריה למושבה כאל רכוש וניצולה

שתי האימפריות טוענות שהמושבות שייכות להן. רשות לונה קובעת כי "…The Moon is by nature’s law forever a joint property of all the people of Earth." (עמוד 231).

המושבות האמריקאית והלונאית מתרעמות על שהאימפריות מנצלות אותן ללא רחם ונוהגות בהן כברכושן, מבלי התחשבות באנשים החיים בהן. לכן מתנערות שתיהן מהבעלות המעיקה: ג'פרסון[14] מפציר בג'ורג' השלישי: "אל תמשיך עוד בהקרבת זכויותיו של צד אחד של האימפריה למען תאוותיו המופרזות של אחר". אחר כך הוא מנהל דיון היסטורי מפורט במקורות הפיאודליזם ומסקנתו היא שהקרקעות בכל רחבי האימפריה הבריטית אינן שייכות למלך. הלונאים טוענים על משלוחי התבואה:

“…the disaster they will produce in only a few years through drainage of Luna's natural resources…” (p. 240).

ומוכנים לעסוק בנושא משלוחי התבואה רק בתנאים הבאים:

“…[that there will be held] an open discussion of facts of nature unbound by political assumptions false to fact.” (p. 236).

“Luna’s sovereign freedom must first be recognized.” (p. 237).

 

שלטון שלא בהסכמת הנשלטים

באמריקה – המושלים מטעם אנגליה, ובלונה – הסוהר, או בשמו הרשמי "מגן מושבות לונה מטעם רשות לונה", אינם מקובלים על האוכלוסייה, אינם ערים לצרכיה, ואינם מייצגים אותה בעיניה. שאלת הייצוג הופכת לאבן נגף ביחסים בין האימפריות למושבותיהן – האנגלים מסרבים לקבל נציגים אמריקאיים אל בתי הנבחרים שלהם, והטֶראנים מוכנים לכל היותר להתיר ללונאים לשלוח נציג חסר זכות הצבעה למועצת האומות הפדרטיביות (עמ' 231).

דומה שאצל הלונאים, הייצוג בבית הנבחרים והאוטונומיה השיפוטית אינם אידיאל, אלא אמצעי להבטחת זכויות שהן בבסיסן חומריות. בעוד שהצרפתים זועקים "תחי החירות!" ללא תוספות, הלונאים, בדומה לאמריקאים המוקדמים, מתפלפלים כי "אין מיסוי ללא ייצוג" והחירות לדידם אינה ערך בפני עצמו, אלא בראש ובראשונה אמצעי להבטחת זכותו של האדם למרדף אחר האושר (והעושר).

אם אצל הצרפתים החירות היא אידיאל, ואצל האמריקאים אמצעי נחשק להבטחת זכויות חומריות, הרי שאצל האוליגרכיה הלונאית (ואפשר להניח שגם בעיני היינליין, שעשה ממנה שופר לדעותיו) החירות היא רק קרדום לחפור בו. הקבוצה המורחבת המובילה את המהפכה בלונה נוקטת באמצעים בלתי דמוקרטיים בעליל (שליטה מוחלטת על התקשורת והונאת הציבור באמצעותה, הליכים בלתי תקינים לקבלת החלטות בסנאט הנבחר וכולי). קבוצה זו טוענת שוב ושוב, בעיקר מפי הפרופ', כי שלטון נבחר הוא במקרה הטוב מסורבל ובמקרה הרע מסוכן לנמשליו. בסוף הספר מני אף מצר על כך שהשלטון בלונה עבר לידי נציגים, הנבחרים על ידי "הנשלטים". הרחבה על כך ב"שלטון ודמוקרטיה", עמוד 36.

חקיקת חוקים ותקנות המזיקים למושבה

תושבי אמריקה ולונה סובלים מחוקים ותקנות שחוקקו מדינות האם שלהם לתועלתן. האמריקאים סבלו מחוקי הספנות, חוקי טאונסנד, חוק הבולים וכולי (ר' עמוד 12), שהגבילו את יכולתם להתפרנס. חוקים אחרים אסרו על בעלי מקצוע מסוימים להגר למושבות (לדוגמא כובענים), על מנת לשמר את תלות המושבה ביבוא מהאימפריה. הלונאים סובלים מהמונופול המוחלט של הרשות על כל התשתיות, כולל אספקת אוויר ומים, וממשלוחי התבואה, "ההתחייבות" שלהם כלפי טֶרה, המדלדלים את משאבי לונה. הרשות רוכשת את התבואה במחירים מגוחכים, ומוכרת את השירותים והתשתיות במחירי עתק. פער זה דן את מרבית הלונאים לדָלוּת שאינה עומדת במִתאם עם העמל שהם משקיעים בגידול התבואה וחותר תחת אושיות האידיאל שלהם (של היינליין, בעצם) כי העמֵל, מתפרנס בכבוד.

ייתכן כי היינליין מכוון בביקורתו כלפי התפשטותם של תאגידי ענק באמריקה בשנות החמישים והשישים, שרבבות עובדים היו תלויים בהם. אולי המצב הינו פשוט אנטיתזה למצב המועדף עליו – חוואים ובעלי מקצוע עצמאיים כמו מני ומשפחתו, שאי תלותם במוסדות וברשויות הופכים אותם חסינים יחסית לחוקים המזיקים ואמידים יחסית. בכל מקרה, הלקח הוא לעולם אל יהא אדם תלוי בממסד לפרנסתו.

הטלת מסים שלא בהסכמת הנשלטים וללא תמורה

ב"מכתבים מאת חוואי אמריקני", שנכתבו אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית, מהלל דה קרבקר את אמריקה על שאדם יכול לחיות בה "בלי שיידרש ממנו חלק כלשהו [ממשכורתו] אם מצד נסיך עריץ, אב-מנזר עשיר ואם מצד גביר כל יכול, כאן אין הדת דורשת ממנו אלא דבר מועט;" (עמוד 74). אחת מאבני המחלוקת העיקריות שהובילו לפרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית היה ניסיונה של אנגליה להטיל מסי הכנסה שונים. המתיישבים חשו שניסיון זה מפר את ההסכמה הבלתי רשמית בינם לבין אנגליה, לפיה המתיישבים ישלמו היטלים שונים על מוצרים מיובאים, אך לא מסים ישירים. הטיעון העיקרי של המתיישבים היה "אין מיסוי ללא ייצוג".

הלונאים אף הם מתנגדים למסים, אך ברוח התקופה בה נכתב הספר (בשנות השישים כבר שילמו האמריקאים מס הכנסה נכבד), הטיעון העיקרי הוא "אין תמורה בעד האגרה". במסיבת עיתונאים בלונה, טוען מני באוזני עיתונאים שהלונאים אינם נהנים משירותים ציבוריים כגון ספריות, טיפול רפואי חינם, תחבורה, אוויר או ביטוח לאומי, ולכן אין הם חייבים במס לטֶרה. הוא מקנח במשפט הבא: "We [loonies] don’t get it [Space flight], why should we pay for it?" (עמוד 243).

העדר המס הוא אחד הטיעונים העיקריים לטובת ההגירה והתיירות ללונה שמעלים פרופ' ומני במסעם בטֶרה, טיעון שמעורר תשומת לב מרובה בקרב הטֶראנים (עמ' 254). סביר להניח שהיינליין מנהל דיון כה מפורט בסוגיית השירותים הסוציאליים והמיסוי הכרוך בהם בהקשר "החברה הגדולה", תוכניתו של הנשיא ג'ונסון למיגור העוני בארה"ב, שבלעה נתחים לא מבוטלים מכספי משלם המסים האמריקאי. היינליין, כמי שדוגל ב"אם אין אני לי, מי לי?" מציג עמדה תקיפה נגד שירותים סוציאליים וסעד. פירוט נוסף ב"אדם וחברה", עמוד 27.

הצבת כוחות מזוינים במושבות

שתי האימפריות שולחות כוחות מזוינים למושבות כדי להשליט בהן סדר, לכאורה לטובתן ולטובת המתיישבים כאחד. שתי המושבות תופסות את נחיתת הכוחות כפלישה. ג'פרסון:

"כדי לאכוף את התקנות השרירותיות שעליהן התלוננו קודם, שלח הוד מלכותו, מפעם לפעם, קבוצות גדולות של כוחות מזוינים אשר לא גויסו מקרב אנשי המקום או בסמכותם של חוקינו. אולם להוד מלכותו אין זכות להנחית אפילו אדם מזוין אחד על חופינו ואלה שהוא שולח כפופים לחוקינו… וָלא – הרי הם גופים עוינים הפולשים אלינו תוך התגרות בחוק." (עמ' 214).

במסיבת עיתונאים, מסביר מני לנוכחים שהכוחות שנשלחו ללונה לא הועילו לתושביה, אלא רק הזיקו להם –תקפו ואנסו את התושבים, ומשווה אותם לפולשים הדֶנים לאנגליה (עמוד 244).

אנלוגיה מתבקשת לתקופת כתיבת הספר היא ההתנגדות רחבת ההיקף למלחמת ויטנאם, שבעיקרה היתה פלישה של כוחות זרים (ביניהם כוחות אמריקאיים) לויטנאם, לכאורה כדי לעזור לה להסדיר בעיות פנימיות. קשה ליישב תפיסה זו, השוללת פלישה למדינה ריבונית מטעמים מוסריים, עם דמותו הכללית של היינליין המצטיירת בין השורות ב"עריצה היא הלבנה" ובספרים אחרים. ייתכן, עם זאת, שהוא בדלן, וככזה, שולל מכל וכל את התערבותה של ארה"ב בסכסוכים לא לה. אפשרות שנייה, סבירה יותר, היא כי התנגדותו לכוחות הצבאיים נובעת משאיפתו לצמצום בסמכויות הממשלה, ובהן הסמכות להפעיל צבא נגד אזרחיה, קל וחומר כשהצבא מופעל כדי להגן על הממשלה מפני הזעם שמעוררות עוולותיה.

גיוס תמיכה בקרב אנשי האימפריה

הן האמריקאים והן הלונאים העריכו שסיכוייהם להשיג את מטרותיהם גדולים יותר אם יצליחו לגייס תמיכה בקרב אזרחי האימפריה נגדה הם מתקוממים. כבר שנת 1767 חיבר ג'והן דיקינסון את תריסר "מכתבי חוואי מפנסילבניה", שיוּעדו לעיני הפרלמנט האנגלי, המפרטים את קובלנות המתיישבים ומציעים להגיע לפתרון בדרכי איפוק. בשנת 1771, יצא בנג'מין פרנקלין לאנגליה. נישא על גלי הפופולאריות בזכות פרסום ספרו באנגליה, ניצל פרנקלין את היריבות בין הוִויגים והטוֹרים בפרלמנט לקידום ענייני המושבות.

"… we needed a ‘favorable climate’ on Terra. For that we needed help on Terra." (עמוד 167, הדגשה במקור). הלונאים מגייסים רויאליסט טֶראני עשיר (סְטוּארט לאז'וא, "סְטוּ"), המעסיק חברת יחסי ציבור ממדרגה ראשונה. תוך שימוש במניפולציות מתוחכמות (מאסרו של מני בטֶרה באשמת פוליגמיה, התמוטטות מתוכננת היטב של הפרופ' בדיוני הועדה) הם מעוררים אמפתיה בקרב תושבי טֶרה למאבקם. כדי לסתור את השפעתו של הגוש האירופי-אמריקאי הגדול, הם פונים לסין הגדולה. הספר, כזכור, נכתב בשיאה של המלחמה הקרה, בעת שברה"מ כיכבה בתפקיד ה-boogeyman של המערב[15]. עם זאת, מניח היינליין כי דווקא סין היא הכוח העולה באזור הפאסיפיק ומזרח אסיה[16], נבואה המתגשמת לנגד עינינו כיום, כארבעים שנה מאוחר יותר. ייתכן כי הנחתו נובעת מהתערבותה של סין במלחמת קוריאה (החל מנובמבר 1950), התערבות שהאמריקאים לא צפו את היקפה.

ניתוח

בחלק זה של העבודה אנתח את השתקפותה של "רוח התקופה" ביצירתו של רוברט היינליין. אני מניחה כי מהיבטים רבים, מייצג רוברט היינליין את עמדותיה של קבוצה חברתית גדולה: בני המעמד הבינוני הלבן בארה"ב שהיו בגיל העמידה בשנות השישים. דומה שבשנות השישים איבדה קבוצה זו מהיכולת שעמדה לה בשנות החמישים לקבוע את סדר היום הלאומי, לטובת גורמים קולניים יותר כמו תנועות המחאה השונות. אולם מכוחה הנותר, שאין לזלזל בו, ומהכוח האינרציה, הִמשיכה "רוח התקופה" לשקף רבים מערכיהם. היו אלה ערכים שהם ראו בהם, במידה רבה של צדק, מורשת אבות.

עמדות רבות ניתן לקרוא בשורות עצמן, בעיקר בדבריהם של מני והפרופ'. הראשון מבטא את רחשי הלב העממיים, השני את הטיעונים התיאורטיים הנותנים צידוק לרחשים אלה. בין העמדות הגלויות ניתן למצוא את יחסו של היינליין לעבודה ולסעד, לשלטון ודמוקרטיה ועוד. אולם מעניינות במיוחד הן העמדות הנקראות בין השורות, שחלקן מצביעות על שינוי המתחולל בסופר בתקופה בה הוא כותב את הספר, על מאבק פנימי בין ערכים ישנים וחדשים. לדוגמא, עמדותיו כלפי שחורים ומיעוטים אחרים. לכאורה הוא בונה חברה בה הגזע איננו סוגיה; אך יש לו "פליטות קולמוס" המסגירות עמדות אחרות. לדעתי, התלבטויות פנימיות אלה ודאי עושות אותו מייצג נאמן יותר של קבוצתו, ששינתה את ערכיה ברובד הגלוי בהתאם לשינויים בסביבה, אך לא תמיד הצליחה לשנות אותם ברבדים עמוקים יותר.

אפתח בתיאור של הרקע הלאומי והתקופתי שבתוכו נכתב הספר: כתביהם של דה קרבקר וטרנר, האתוס האמריקאי (חזון ומציאות), ושנות החמישים והשישים. אחרי כן אתמקד במספר תמות ואנתח אותן בהקשר התקופתי, הלאומי והאישי של תקופת כתיבת הספר ושל כותבו.

החברה האמריקאית בעיני בניה: דה קרבקר וטרנר

Lipset סבור כי חלק מהערכים הנובעים ממקורותיה המהפכניים של אמריקה נותרו חלק מתפיסתם העצמית של האמריקאים עד עצם היום הזה (Lipset, עמוד 103). את האידיאלים שלו שואב היינליין, אפוא, ממסורת חברתית ופוליטית ארוכת שנים, ששורשיה נעוצים בשנות עיצובה של האומה האמריקאית, והיא מתוארת היטב על ידי "מכתבים מאת חוואי אמריקני" של דֶה קְרֶבְקֶר ועל ידי תזת הסְפָר של פרדריק ג'קסון טרנר. ואכן, החברה הלונאית של היינליין אנלוגית לחברה האמריקאית שחזו בה דה קרבקר וטרנר בשנותיה הראשונות של ארה"ב, ואילו החברה הטֶראנית של היינליין אנלוגית לאירופה של דה קרבקר. בעוד החברות הלונאית והאמריקאית המוקדמת הן חברות למופת בעיני היינליין ודה-קרבקר, הרי שהחברות הטֶראנית והאירופאית הן חברות מסואבות השקועות בהרס עצמי.

האנלוגיה, עם זאת, אינה פשוטה כפי שהיא נראית בהתבוננות ראשונה. בין יצירתו של דה קרבקר ליצירתו של היינליין מפרידות כמאתיים שנה, בהן חלו שינויים אדירים באמריקה – מביטול העבדות, דרך מתן זכות בחירה לנשים ועד המהפכה החברתית של שנות השישים. לכן קיימים הבדלים דקים בין החברות: העקרונות אותם עקרונות, אולם יישומם, הלכה למעשה, שונה במקצת. לדוגמא, כאשר דה קרבקר מדבר על חברה המורכבת מאנשים מכל האומות, כוונתו למעשה לכל האומות האירופאיות. היינליין, לעומתו, באמת מתכוון לכל אומות כדור הארץ.

בניתוח תמות חברתיות שונות אשתמש בציטוטים מתוך דה קרבקר וטרנר כדי להמחיש את נקודות הדמיון והשוני בין החברה האמריקאית המוקדמת לחברה הלונאית, ואת האידיאלים והעמדות של היינליין העולים מתוך ההשוואה.

דה קרבקר – מכתבים מאת חוואי אמריקני

בשנת 1782 התפרסם "מכתבים מאת חוואי אמריקאי", ספרו של מישל גיוֹם זָ'אן דה קרבקר, אציל צרפתי. דה קרבקר חילק את שנותיו בין צרפת לבין אמריקה, ובמשך שש עשרה שנה היה חוואי אמריקאי. במכתביו הוא מתאר את החברה האמריקאית שסבבה אותו, תוך התמקדות בשוני בינה ובין החברה האירופאית ממנה בא.

דה קרבקר והיינליין פועלים מתוך מטרה דומה, אם כי דה קרבקר בחר בצורת מסה מפורשת והיינליין בחר במשל. שניהם שואפים להלל חברה למופת שייחדה את אמריקה בצעירותה, חברה העולה על כל האחרות. אינני יודעת אם הזדמן להיינליין לקרוא אי פעם מכתבים אלה (אחרי הכל, הוא היה מדען ולא היסטוריון) ולהתלהב מהחברה המתוארת בהם. אם כן, הרי שעיצב את החברה הלונאית ממש בצלמה ובדמותה של החברה שתיאר דה קרבקר. אם לא, הרי שזו ראיה נוספת המחזקת את השערתו של Lipset (עמוד 17).

דה קרבקר מתאר במכתביו חברת חוואים עצמאיים, בעלי אדמות, בעלי מוסר עבודה גבוה; חברה בה לכל אדם מלאכה המפרנסת אותו בכבוד ותחושת ערך עצמי הנובעת מעצמאותו; חברה סובלנית, דמוקרטית, מעורבת ובלתי גזענית, בעלת פערים חברתיים קטנים וחוקים הגיוניים ובלתי מפלים.

תזת הסְפר

בשנת 1893 שטח פרדריק ג'קסון טרנר את התזה שלו בדבר משמעות הסְפר בהיסטוריה האמריקאית. העיקרון העומד בבסיסה הוא כי המבנה הכלכלי והחברתי של אומה תלוי במציאות גיאוגרפית: "התמורה ההיסטורית נמצאת ביחס ישר לניידות החברתית והאישית, וזו האחרונה מותנית בגודל מרחב האפשרויות הנוצר על ידי הסביבה הטבעית או התרבותית." (אריאלי, 74). הסְפר הוא גורם ייסודי בחיי האומה האמריקאית שעיצב את החברה על ייחודה הלאומי, המוסדי, החברתי והפוליטי. טרנר סבור שקיומו המתמיד של סְפר במשך שלוש מאות שנה הציב את אופי איש הסְפר ואת תפיסותיו הפוליטיות כאידיאל, כחלק מהאתוס האמריקאי.

הסְפר, על הזדמנויותיו וקשייו, יוצר מציאות של בְּרִירה טבעית, בה שורד רק האדם המסתגל, העצמאי, בעל היוזמה, הפעיל, הפרגמטי. רזרבות הקרקע העצומות "שומטות את הקרקע" תחת המבנה הפיאודלי, בכך שהן מאפשרות לכל אדם להיות בעל נחלה. האחוז הגבוה של עצמאים מהווה בסיס איתן לדמוקרטיה. חיים לצד בני אומות אחרות מעודדים סובלנות, אי כיתתיות, הפריה הדדית.

היינליין ייצר לחברה הלונאית תנאים גיאוגרפיים דומים לאלה שתיאר טרנר. רבות מתכונות האופי של הלונאים (מסתגלים, מאלתרים, פרגמטיים) דומות לתכונות של איש הסְפר ולעיתים אף מצוין בפירוש שהן נובעות מתנאי הסְפר השוררים בלונה.

האתוס הליברלי-דמוקרטי

אתוס הוא מִקבץ האמונות, אורחות החיים, העמדות וכולי, האופייני לקבוצה ומבחין בינה לבין קבוצות אחרות[17]. האתוס האמריקאי הוא אתוס ליברלי-דמוקרטי, המתבטא בכלכלה, בתרבות ובחברה האמריקאיים. אתוס זה חריג בכך שהוא נותן מקום למחלוקות ולתחרות, אולם רק בגבולות מוגדרים מראש. החוצה את הגבולות, מתויג כ-un-American ומאבד את כוח ההשפעה שלו.

האתוס האמריקאי הוא ליברלי-דמוקרטי, אולם לדעתי ישנו אי-שוויון נייד בין שני המרכיבים: יש תקופות שבהן גובר המרכיב הדמוקרטי (שוויון, סובלנות), וכאלה שבהן גובר הליברלי (תחרות חופשית, אטומיזם). בהכללה, ניתן לומר כי בשנות שפל מתחזקים המרכיבים הדמוקרטיים ובשנות שפע – הליברליים[18]. השנים בהן נכתב הספר היו שנות interregnum בין שנות החמישים הליברליות לשנות השישים, שהתאפיינו בדגש על המרכיבים הדמוקרטיים של האתוס.

החברה הלונאית נאמנה לאתוס האמריקאי, אולי אפילו יותר מהחברה האמריקאית עצמה. אדגים זאת בעזרת ציטוטים ואירועים מהספר, ולחלק מהנושאים אתייחס בהרחבה מאוחר יותר.

  1. כלכלה: מאבותיהם האנגלים שאבו האמריקאים תפיסה כלכלית של תחרות חופשית ו-Laissez Faire, שוק חופשי-קפיטליסטי מוגן מהתערבות של גורמים בלתי כלכליים, וקדושת החוזה.

הכלכלה בלונה נחלקת לשניים: החלק הנשלט על ידי הרשות, והחלק שאינו נשלט על ידה. החלק הנשלט הוא החיטה, המים, התשתיות ומחיריהם. חלק זה מתאר היינליין כמשק כלכלי בלתי יעיל, הפוגע באזרחים, עד כי חוואים רבים עומדים על סף פשיטת רגל. החלק שאינו נשלט על ידי הרשות, ובראשו העיר הונג קונג לונה, פועל בשוק כמעט חופשי, ועל כן בצורה יעילה הרבה יותר. עליונות השוק החופשי-יחסית של הונג קונג מתבטאת בכוח היחסי של המטבע העצמאי ההונג קונגי ($HKL) לעומת המטבע הרשמי (Authority $) (עמוד 28) ובכך שהמוסדות הפיננסיים הלונאיים (כמו הבנק העיקרי) קבעו בה את מקום מושבם. וויאו, שמוצאה מהונג קונג לונה, טוענת בתוקף באוזני חוואי לונה סיטי כי הפתרון למצוקה הלונאית הוא שוק חופשי (עמוד 31).

  1. חברה: תפיסה אטומיסטית, אינדיבידואליסטית, החיבור לחברה הוא אופציונלי, נתון לחלוטין להחלטת הפרט. אין תחושת סולידריות או השתייכות למקום, תפקיד או קבוצה. הדבר נובע מניידות חברתית ופיזית גדולה וגם מנביע אותה. החברה מורכבת מפרטים המתקבצים, אד-הוק, להגשמת מטרה מסוימת. להצלחה אישית חלק גדול יותר בזהות האישית והקולקטיבית מאשר לשורשים ולהיסטוריה.

המרחב האינסופי מאפשר ללונאים לשמור על פרטיותם ופרטיות לונאים אחרים. והנורמות הנוגעות להתנהגות פרטית, והתנהגות שאין לה השפעה על הזולת (בניגוד לנורמות הנוגעות להתנהגות שבין אדם לחברו) מצומצמות מאד (ר' "חוק, סדר ונורמות", עמוד 23). לבד מהמשפחה ואזכור חטוף של הכנסייה, לא נזכרים ארגונים המאגדים קבוצות אנשים. אנשים עוקרים בקלות ממקום למקום: וויאו עוזבת את הונג קונג בלי לחשוב פעמיים, ומציעה לחוואי פושט רגל מלונה סיטי לעזוב הכל ולהתחיל מחדש בהונג קונג לונה. תחושת היעדר השורשים מוחרפת על ידי היותם של הלונאים עקורים ו"מנודים" מארצות מולדתם (כפי שזועק הפרופ' בעמוד 231). מצד שני, עם השורשים נעקרו גם תפיסות כגון מדרג מעמדי, וההצלחה הכלכלית-אישית היא הקובעת. לצורך המחשה, אפשר להביא את אדם סלין, אדם שאין לנו מושג לגבי עברו, כיון שהשלישיה השלטת ומייק אינם טורחים להמציא לו עבר. הוא נחשב מנהיג ראוי בגלל ההווה שלו, כאיש עסקים מצליח.

  1. פוליטיקה: המדינה אינה ערך, אלא אמצעי לשמר את זכויות הפרט ולהגן עליו מהתערבות חיצונית (כולל התערבותה שלה) בחייו. על כן היא ניתנת לפירוק כשאינה עומדת במשימתה: להבטיח לפרט חירות וחופש.

עצם הקריאה להדיח את הסוהר מעידה על תפיסת השלטון כניתן להחלפה, ולא כקבוע. מני סבור כי: "…are no circumstances under which State is justified in placing its welfare above mine." (עמוד 82). פרופ' ממליץ למנסחי החוקה הלונאית לנסח חוקה שכולה "חופש שלילי" – איסורים על המדינה להגביל את חופש האזרחים (עמוד 302). הרחבה ר' ב"שלטון ודמוקרטיה", עמוד 36 וב"חירות", עמוד 31.

  1. דת: איש באמונתו יחיה. הדת היא עניין שבין הפרט לבין הבורא, ללא ממסדים מתווכים, ללא ממסד דתי-פוליטי. לונה, כמו ארה"ב, היא כר פורה לפריחתן של אמונות דתיות ישנות וחדשות (עמוד 110). דומה, עם זאת, שהדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי הלונאים, ואינה משמשת מנוף לאיחודם או המרצתם למלחמה. לדת יש מקום שולי בלונה. עם זאת, בעוד המקום השולי של הגזענות בלונה מתואר בהרחבה ובכוונה, מקומה השולי של הדת בלונה כנראה מבטא את מקומה השולי באמת בעולמו של היינליין, המדען החילוני.
  2. ערכים: פלורליזם, סובלנות, הצלחה אישית. ר' הרחבה ב"אדם וחברה", עמוד 27.
  3. דמוקרטיה: שוויון בפני החוק, והחוק אחיד כלפי כל האזרחים. הזכות לבחור ולהיבחר לבתי נבחרים. שלטון הרוב תוך הגנה על זכויות המיעוט. זכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה: מערכת מובנית, אינהרנטית, של איזונים ובלמים המונעים מהדמוקרטיה להידרדר לעריצות. ר' הרחבה ב"שלטון ודמוקרטיה", עמוד 36.

אף כי מרבית האמריקאים מאמינים כי האתוס באמת מושל בארה"ב (Myrdal, עמוד 237), יש פערים בלתי מבוטלים בין האתוס לבין המציאות – ראה נספח 1, עמוד 44.

כעת אנתח מספר תמות עיקריות שהספר עוסק בהן. מטרת הניתוח היא להמחיש כיצד צמח הסיפור מתוך האתוס האמריקאי ההיסטורי, ומתוך המציאות של שנות החמישים והשישים, כפי שחווה אותן היינליין. בניתוח אשלב ציטוטים מתוך הספר, ואזכורים לדה-קרבקר, טרנר, והאתוס האמריקאי.

ניתן לתמצת את ההבדלים בין המושבות-לונה לבין אירופה-טֶרה בטבלה הבאה:

אמריקה / לונה אירופה / טֶרה
לאומיות וגזע תערובת לאומים כמקור גאווה, נישואי תערובת כדבר שבשגרה התבדלות על פי מדינות לאום, גזענות
מבנה מעמדי הבדלי מעמדות קטנים או זניחים והיעדר אריסטוקרטיה הבדלי מעמדות אדירים, מדינות מונרכיות בעלות מבנה מעמדי נוקשה
מרחב, חופש והזדמנויות תחושת מרחב גיאוגרפי ואישי; ניידות חברתית וגיאוגרפית גדולה; כל אדם יכול למצוא פרנסה צפיפות גדולה; כל האדמות תפוסות; גבולות ברורים בין מדינות; הגורל מוכתב על ידי המעמד והמסורת; אבטלה כרונית ומחסור במקומות עבודה
דת וממסד דתי היעדר ממסד דתי, כמורה פשוטה ממסדים כנסייתיים ענפים, העושקים את צאן מרעיתם
מבנה כלכלי חוואים עצמאיים המתפרנסים מיגיע כפיהם; מקצועות חופשיים; משכורות הגונות אריסים משועבדים ונטולי קרקעות; תעשיינים גדולים המעבידים אלפים; משכורות רעב ותנאי עבודה ירודים
היחס לעבודה ולרכוש כל עבודה מכבדת את בעליה; העבודה כערך; מוסר עבודה וחריצות; מותרות אינם מקובלים האצולה אינה עובדת; רק "הנחותים" עובדים
מיסוי היעדר מיסוי; תשלומים למוסדות וולונטריים מועלים מרצון מיסוי כבד לריבון או לאדון, מבלי לקבל תמורה

גזענות

החברות החדשות (אמריקה ולונה), נעלות על פני החברות הישנות (אירופה וטֶרה) ביכולתן להתעלות מעבר לקווי הלאומיות ולבנות חברה מאוחדת ו"עיוורת-לאום". בזכות האי-לאומיות, נמנעים הסכסוכים הלאומניים והגזעניים של החברות הישנות. בחברות החדשות התערבבו הלאומים אלו באלו, כמעט ללא משוא פנים, ונישואי תערובת הם דבר שבשגרה ואף מקור לגאווה. אומר דה קרבקר:

"מהו אפוא האמריקני, מה הוא אדם חדש זה? הוא בן-אירופה או מצאצאי בן-אירופה. כאן אותה תערובת דמים מוזרה, שלא תמצאנה בשום ארץ אחרת. יכולני להראותך משפחה אשר סבה היה אנגלי ואשתו הולנדית, ובנם נשא אשה צרפתיה, וארבעת בניו כיום נשואים לארבע בנות לאומים שונים. זו ארצו של כל אדם." (עמוד 72).

לדידו של דה קרבקר, האמריקאי הוא בהכרח אירופאי לשעבר. הוא אינו מעלה על דעתו לכלול במנין "אדם חדש זה" גם את העבדים הכושים. היינליין, לעומתו, בונה חברה מעורבת מכל גזעי כדור הארץ. אצל היינליין, לכאורה, אין איפָה ואיפה – כל המינים, כל הסוגים, כל הצבעים. מדי פעם אף מציין את התערובת, כבדרך אגב:

“[Wyoh was] as blond as Shorty was black. I decided she must be tranportee since colors rarely stay that clear past first generation.” (p. 26).

“[Wyoh] Seemed some mixed breed, and thereby more a Loonie.” (p. 39).

לעומת זאת בטֶרה (ובאירופה שהיא מייצגת), הגזענות חוגגת, אפילו באזורים שהתיימרו להתגבר עליה לפני עשרות ומאות שנים (ביקום הסיפורי). היינליין מפנה את חִצי הביקורת החדים ביותר כלפי ארה"ב, ומכנה את התנהגות תושביה reverse racism:

“[North America] Is mixed up place another way; they care about skin color – by making point of how they don’t care. first trip [to earth] I was always too light or too dark, and somehow blamed either way… Think I prefer a place as openly racist as India, where if you aren’t Hindu, you’re nobody – except that Parsees look down on Hindus and vice versa.” (p. 253)

“Took a stupid [N. American] judge, a dishonest sheriff and barbaric local [N. American] prejudice… the range of color in Davis family was what got judge [on Terra] angry enough to be foolish beyond native talent for nonsense.” (p. 264, הדגשות שלי).

הפיכתה של סוגית הצבע לאבן מחלוקת בין החברה הישנה לחברה החדשה מעידה על חשיבותה בעיני היינליין, כמו גם בעיני בני תקופתו, תקופת מאבקי התנועה לזכויות האזרח. על תוצאותיו של המאבק מחווה דעתו Hollinger:

“… atmosphere [in the US] of increasingly widespread acceptance of cultural diversity as a national virtue… rather than an embarrassing compromise.” (p. 149).

ובכן, גם היינליין רואה את הגיוון כמעלה. ובכן, למה "לכאורה אין איפָה ואיפה"? כפי שטענתי קודם, ברובד הגלוי, היינליין, כאחרים באותה תקופה, קיבל ואף תמך בתביעותיהן של תנועות המחאה לשוויון זכויות. אולם "פליטות קולמוס" מעידות על כך שברובד העמוק נותרו שרידים לתפיסות גזעניות יותר, ואף סטריאוטיפיות. לדוגמא, השחור "טהור הדם" היחיד הנזכר בספר, Shorty, הוא מבצע הפשע החמור ביותר, רצח, והתיאור שלו – big black fellow – הוא סטריאוטיפ קלאסי. גם כלפי סינים והודים תפיסתו של היינליין סטריאוטיפית:

“(Could dump two Chinee [lunar slang for Chinese] down in one of our maria[19] and they would get rich selling rocks to each other raising twelve kids. Then a Hindu would sell retail stuff he got from them wholesale – below cost at fat profit.)” (p. 84).

“A Chinese engineer given a good look at anything can figure way to make it.” (p. 156).

סטריאוטיפ חיובי, אך בכל זאת סטריאוטיפ. כמעט כל הגיבורים הראשיים ומובילי הקנוניה (מני ומשפחתו, וויאו, הפרופ', סְטוּ, אדם סלין עוד) הם בעלי שמות אירופאיים. למעשה, על אף ניסיונו של היינליין להציג חברה מגוונת ושוויונית, הוא מציג חברה דומה לאמריקאית באירופו-צנטריות שלה, ניתן אפילו לומר "אנגלו-קונפורמיות".

אנגלו-קונפורמיות

Levine טוען כי מתחילת גיבוש החברה האמריקאית, ובמקביל, ולעיתים בניגוד, לערך "כור ההיתוך", התקיים מערך תפיסות בנוגע ל"חברה הנאותה" – Anglo-conformity – מושג שטבעו הסוציולוגים Stewart & Mildred Cole: תפיסתה של אנגליה כמדינת האם, שתרבותה ומוסדותיה צריכים למלוך בכיפה (Levine, עמודים 108-110). האנגלו-קונפורמיות לא היתה רק עובדה (האקלים התרבותי, המנגנון השלטוני והמוסדי והשפה) אלא גם עיקרון: על המהגרים לזנוח במהירות ומתוך רצונם החופשי את דרכי מולדתם, ולהיטמע בתרבות האמריקאית, דהיינו, התרבות האנגלו-סקסונית (Levine, עמוד 112). כור ההיתוך הפך לאמצעי להשלטת אנגלו-קונפורמיות. ובלונה – כמו באמריקה, שהיא בתורה כמו אנגליה: השפה השלטת היא אנגלית, יום התפילה המקובל הוא יום א' (עמוד 110) והערכים אנגלו-אמריקאיים: קפיטליזם, חופש דת ועיסוק, שיח "זכויות"; כל השמות בדגם הארגון המחתרתי שממציא מני (עמוד 79) הם שמות אנגלים (Egbert, Adam, Edward, Donald); כמעט כל השירים ש"סיימון ג'סטר" מעבד לשירי חירות לונאיים הם אמריקאים (Yankee Doodle, We Shall Overcome, עמוד 170); למייק יש מבטא צפון אמריקאי (עמוד 133); הערכים מקבילים במידה רבה לאתוס האמריקאי. כמעט כל ההתייחסויות האמיתיות[20] להיסטוריה של טֶרה הן להיסטוריה אמריקאית או אנגלית. היינליין מרחיב מעט את המעגל התרבותי הצר, האנגלו-קונפורמי, והופך אותו לאירופו-קונפורמי: הביטויים הזרים הנשזרים בעגה הלונאית הם משפות אירופאיות (בעיקר רוסית ושוודית); בין השירים שמעבד "סיימון ג'סטר" לשירי חירות לונאיים יש גם שירים אירופאיים (המרסלייז); "מישל", אישיותו הנשית של מייק, ניחנת במבטא צרפתי וכהנה וכהנה רמזים דקים להשפעות אירופאיות. אולם האירופו-קונפורמיות מחווירה לעומת האנגלו-קונפורמיות, ולתרבויות אחרות יש ביטוי רק בסטריאוטיפים או בשמות (צ'אנג, לי), כפי שהחברה האמריקאית מכילה מעט השפעות שאינן אנגליות.

חוק, סדר ונורמות

יחסו של היינליין כלפי החוק והמשפט מורכב. מצד אחד, ברור שהוא אינו דוגל בחברה אנרכית, נטולת חוק, שבה כל ד'אלים גבר. מצד שני, יש לא מעט רמזים ואף אמירות ברורות יותר בגנות חברות הסובלות מ"חקיקת יתר" (over legislation), כשלכל מצב יש חוק רלוונטי ו"הכל שפיט", כמאמר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק. בהיבטים של חוק, סדר ונורמות, היינליין מעצב את החברה הלונאית באופן שהוא תופס את החברה האמריקאית המוקדמת: חברה לא רשמית, כמעט נטולת בירוקרטיה. בהעדר מערכות שלטוניות ושיפוטיות, ובתנאים שונים מאד מהתנאים בטֶרה, נוצרה מערכת נורמטיבית חזקה אך מוגבלת בתחולתה לעניינים בין אדם לחברו.

היינליין מעלה על נס את "טבעיות" חוקי הלונאים ואת הסתמכותם על שכל ישר ועל אמון, במקום על בתי משפט:

‘We don’t have laws… Have customs, but aren’t written and aren’t enforced – or could say they are self-enforcing because are simply way things have to be, conditions being what they are. Could say our customs are natural laws because are way people have to behave to stay alive.’ ” (p. 163).

בכך קולע היינליין לדעתו של דה קרבקר, הכותב כי באמריקה, "כולם הודרים את החוקים, לא מיִראה מפני כוחם, כי חוקי יושר הם," (דה קרבקר, עמוד 76, הדגשה שלי). גם טרנר סבור כי החוקים הם "טבעיים", בלתי נמנעים:

"הסְפר … הוא מציאות טוטלית…[ה]הורסת מכוח המאבק על הקיום… את דפוסי העבר… ומשאירה במקומם אדם המותאם לסביבתו והשומר רק על אותם ערכים ומסורות העומדים לו במאבק על הקיום." (אריאלי, עמוד 67, הדגשה שלי)

מרבית הנורמות ההתנהגותיות הלונאיות עוסקות בכבוד הדדי ובהגינות אנושית, ונאכפות, על פי חומרת הפשע, בסנקציות חברתיות מגינוי ועד לינץ'. מני מספר לסְטוּ אילו סנקציות חברתיות תופעלנה כנגד גבר העושה מהומה כשאשתו מוסיפה עוד גבר למשק הבית, וכנגד מי שהורג אדם שלא מתוך הגנה עצמית:

“if he did [make a fuss], opinion would be unanimous against him. His friends, men and women alike, would snub him.”

“if you eliminate a man other than self-defense, you pay his debts and support his children, or people won’t speak to you, buy from you, sell to you.” (p. 165).

מעניין לראות שבשני המקרים, וביתר שאת בשני, העיקרון המוביל אינו צדק, אלא פרקטיות ואיחוי הקרע. הרי לכאורה, אדם שהרג אחר שלא מתוך הגנה עצמית חייב בעונש, ללא התחשבות ביכולתו לכלכל את שאריו של הנרצח. עם זאת, בחברות רבות שאין בהן מערכת שיפוטית פורמלית, העיקרון המוביל הוא צמצום הנזקים והשבתן של הקהילה בכלל ושל המשפחות המעורבות בסכסוך בפרט, לחיים סדירים ורגילים ככל האפשר.

כפי שציינתי קודם, ברובד הגלוי, היינליין גאה בחבורת "ציפורי הכלא" (jailbirds) שהתקבצה והתגבשה לחברה בלונה, ובנורמות והנימוסים הנאים שהתפתחו בה. אולם למעשה אין הוא סובלן כל כך כפי שהוא מתיימר להיות כלפי אלמנטים שליליים בחברה, ומספר על אחוז ה"נֶפל" הגדול בקרב מוגלים חדשים:

“As for 'incorrigibles’, if really are, Luna eliminates such faster then Terra ever did." (p. 229).

“…Luna (yes, and sometimes Luna’s loonies) killed about half of new chums.” (p. 252).

עם אחוזי קטל כאלה (במקום אחר מני מדבר על "פְּחת" של 70%), אין פלא על התרשמותו הראשונית של סְטוּ:

“I just have trouble grasping that your local laws permit a person to be put to death… so casually… and for so trivial an offence.” (p. 163).

אף שהיינליין מציין את מקורותיהם העברייניים של הלונאים, הרי שבמקומות אחרים הוא מדגיש שמרבית הלונאים הם אנשים שגמרו לרצות את עונשם או שבכלל נולדו חופשיים (עמוד 266). כמו כן, מרבית הדמויות החיוביות בסיפור הם אנשים שהוגלו על רקע של התנגדות פוליטית (כמו פרופ' דה לה פז) או צאצאיהם של מי שהוגלו על רקע זה (חלק מאבותיו של מני והוריה של וויאו), ולא סתם פושעים פשוטים. הוא מזכיר שאחת מאמות-אימותיו הועלתה על המוקד בסאלם. דומה שהוא מנסה להפוך את היוצרות – הלונאים אינם פושעים ועבריינים, אלא אנשים שנרדפו, הוגלו והומתו בגלל מאבקם בשלטון גרוע או בגלל חוסר סובלנותה של החברה לשונוּתם. אם יש לדמויות חיוביות רקע עברייני בכל זאת, הרי שהוא עבריינות נוער (אחת מסָבותיו של מני ואמו), עבריינות "נסלחת" יותר. בספר מוזכרים עבריינים "רציניים" ספורים. האחד, Shorty, ענק כושי שנשלח ללונה בעוון רצח. מני מעיד על מנהגיו הנוחים לבריות, מטיל ספק באשמת הרצח ומנקה את אופיו של ידידו:

“Shorty was a big black fellow two meters tall, sent up to The Rock for murder, and sweetest most helpful man I’ve ever worked with… Nobody argued with Shorty – don’t see how he got involved in murder.” (p. 25).

השניה, Mum, אישתו הבכירה של מני, גם היא נאשמת בתקיפה חמורה – וגם היא עוברת "ניקוי אופי":

“She was shipped up to the The Rock long ago for carving a man… – and has been opposed to violence and loose living ever since.” (p 51).

 

העבריינים הבוגרים האחרים הם חברי כנופיית גנגסטרים, שחוסלו כולם תוך שבועיים מרגע נחיתתם (עמוד 229). בלונה, מסביר מני, אדם שאינו לומד את הכללים, גומר בתור דשן. ניתן ללמוד מכך על חוסר סובלנות, קיצוני אפילו, מצד היינליין כלפי עבריינות.

נורמות נוספות אך מעטות קיימות בלונה בתחום ההופעה החיצונית: יש מכוני יופי (אחת מנשותיו של מני, סידריס, מנהלת אחד מהם), יש אופנות לבוש, צבעי לבוש הנחשבים מתאימים לבעלי צבע עור מסוים וקודי לבוש למקומות בילוי מסוימים:

“…I [Mannie] had never seen a woman with dark sepia skin, shade of makeup, wear black by choice. Furthermore, skirts were worn in Luna then by dressy women.” (p. 39).

“I saw she [Mum] had lent Wyoh a stole; Mum was as easy about [exposed] skin as any Loonie… but church was another matter.” (p. 113).

“Took them [stilyagi] to expensive place, one where their wild clothes and excessive makeup looked out of place; they were edgy.” (p. 162).

מדוע מעצב היינליין את היבטי החוק, הסדר והנורמות של החברה הלונאית באופן זה? אני מניחה כי הדבר נובע מתחושה חזקה שרשויות האכיפה והשיפוט כָשלו בהתמודדות עם הפשיעה ואי הסדר החברתי שגאו בשנות השישים, שנות כתיבת הספר. המעמד הלבן הבינוני לא יכול היה עוד להסתגר בפרוורים ולהתעלם מהמצב הכלכלי המחמיר בערים הגדולות, שהביא לגידול בפשיעה, ומתנועות המחאה החברתית המרדניות, מההיפים ועד מתנגדי מלחמת ויטנאם הקולניים. החברה הלונאית מזכירה בהיבטי החוק והסדר שלה את החברה האמריקאית בתחילתה. התפשטות מערכות החוק והסדר לא הצליחה להדביק את התפשטות האוכלוסייה, וביישוביי סְפר רבים לא היו נציגים רשמיים של מערכות אלו. במיטב המסורת של ממשל עצמי והסתמכות על עצמם בלבד, עברו תושבי ישובים אלה לשיפוט עצמי, תוך הסתמכות על Common Law ועל מנהגים מקובלים. ההליכים השיפוטיים נוהלו באמצעות ועדות שיפוטיות, והיו במידה רבה הליכים נאותים ולא גזר דינו של אספסוף זועם. דומה שהיינליין היה מבקש לשוב ולהחיל את "חוק המושבות" הזה בארה"ב של שנות השישים, ובצר לו, מחיל אותו על הלונאים. בלונה, הסנקציות החברתיות המיידיות והמוחלטות משמשות כאמצעי הרתעה יעיל בהרבה מאשר מערכת החוק הטֶראנית. לונאי יודע שאם ירצח אדם שלא מתוך הגנה עצמית, במקרה הטוב יצטרך לתמוך בשארי הנרצח, ובמקרה הרע, יירצח בעצמו על ידי ידידי הנרצח. כתוצאה מההרתעה היעילה והמיידית, מסביר מני לסְטוּ, אין הרבה חיסולים ואפילו לא הרבה דו-קרבות. הפרופ' טורח להדגיש את ההבדל בשמירת החוק בין לונה וטֶרה באוזני חברי הועדה הטֶראנית לענייני לונה:

“in Luna City a man may leave purse unguarded or home unlocked and feel no fear… I wonder if this is true in Denver?” (p 236).

מעניין כי מכל המדינות שמייצגים חברי הועדה הנ"ל, בחר היינליין להביא כדוגמא (באמצעות פרופ) דווקא את ארה"ב, כאילו יורה עוד חץ על בובת "אמריקה המודרנית" המתועבת בעיניו בגלל הפער בינה לבין החברה האידיאלית שלו.

בלונה, אפילו הסטיליאגי (stilyagi), נערי הרחוב הפרועים, נשמעים לנורמות: הם עובדים כמו כולם (עמ' 158) וכשסְטוּ נטפל ל"גבירה" שלהם, הם מביאים אותו למשפט, בטרם יענישו אותו. הם אינם מתפרעים כשמֶני דן את סְטוּ לעונש קל בהרבה ממה שתבעו; הם אפילו משלמים קנס שנגזר עליהם על ידי מני, שתיפקד כבורר, תחת האיום ששמם, והעובדה שלא שילמו את הקנס, יפורסמו במקום ציבורי (עמודים 157-161). אפשר לראות בכך משאלת לב של היינליין שנערי הרחוב של ארה"ב יצייתו לנורמות כלשהן (ויעבדו לפרנסתם במקום לפשוע), ובכך תשוקם תחושת הביטחון שלו ושל בני מעמדו[21].

היינליין מסתייג ואפילו בז לחברות הסובלות מ"חקיקת יתר", over-legislation, חברות בהן "הכל שפיט". חברות בהן כל עניין, ולוּ הפעוט והאישי ביותר, מוכרע בבית המשפט, ולא על פי חוקי ההגינות או ההיגיון:

“An earthworm expects to find a law, a printed law, for every circumstance. [earthworms] Even have laws for private matters such as contracts. Really. If a man’s word’s isn’t any good, who would contract with him? Doesn’t he have a reputation?” (p. 163)

אני מניחה שהיבט זה של יחסו לחוק נובע מאמונתו שאדם אחראי לעצמו. אל לה לחברה ליטול על עצמה את האחריות הכוללת לחייו של הפרט, שכן בכך היא מסירה ממנו אחריות להתנהגותו שלו. ביטויים נוספים לתפיסת האחריות האישית של היינליין ניתן למצוא ביחסו לעבודה (מי שאינו עובד, גווע ברעב).

אדם וחברה

היינליין מאוכזב מהחברה האמריקאית החדשה, שזקנתה מביישת את נעוריה המפוארים. הוא רואה חברה הסובלת מליקויים מוסריים ואידיאולוגיים חמורים, שהסולידריות שלה מכורסמת על ידי אינטרסים אישיים, חברה הזונחת את ערכי היסוד שהפכו אותה לאומה אדירה. נדמה כי הוא מאמין כי הסיכוי לתקן אותה קטן, כיון שהחברה הצפון-אמריקאית בספר, שעלילתו מתרחשת למעלה ממאה שנה אחרי כתיבתו, מזכירה אותה מאד. היינליין מפנה את חצי הביקורת החריפים ביותר כלפי החברה הצפון אמריקאית, בעיקר באבחנתו על הגזענות הלטנטית שלה (ר' עמוד 22) והצגתו החוזרת ונשנית של הנציג הצפון אמריקאי בועדת רשות לונה כבריון גס רוח וחמום מוח. אמריקה הרי היתה פעם החברה המושלמת! אך כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. דומה שהיינליין מסוגל להתייחס בסלחנות רבה יותר לאומות "בעייתיות" יותר מאמריקה בתחום זכויות האזרח (כמו הודו, שמנהיגיה יוצרים רעב מתוכנן כדי להשפיע על תוצאות בחירות, עמוד 256), מאשר לאמריקה מולדתו, ממנה הוא מצפה ליותר. צפון אמריקה היא המדינה היחידה עליה אומר מני כי מעולם לא חיבב אותה (עמוד 253), והוא אפילו מכנה את הצפון-אמריקאים "empty headed swarms", (עמוד 352), כינוי המתמצת את השינוי לרעה שחל בחברה האמריקאית: מאסופה של אינדיבידואליסטים עצמאיים וביקורתיים, לנחילים המובלים בעיוורון על ידי מנהיגים רוחניים מפוקפקים ובירוקרטים מניפולטיביים[22]. את הביקורת החריפה על ההתערבות האמריקאית בחיי אזרחיה ואזרחי מדינות אחרות מעביר היינליין באמצעות דבריו של מני על צפון אמריקה, לאחר מעצרו באשמת פוליגמיה: הוא מאשים את השופט באחיזה בדעה קדומה "ברברית", ואת החברה הצפון אמריקאית כולה ב"native talent for nonsense" (עמוד 264). הוא טוען כי במאסרו, הפרה צפון אמריקה אמנות בינלאומיות בנוגע לכיבוד הדדי של מנהגי נישואים מקומיים. אולם בעוד מרבית אזרחי העולם החלו לחוש אהדה לנפגע, בצפון אמריקה עצמה, רק אנשים ספורים, שמֶני מגדירם כמאמינים ב"live and let live", מרגישים כך. ניתן אולי להסיק כי לדעת היינליין, מרבית אזרחי צפון אמריקה אינם מאמינים עוד באידיאל זה וכי היא אינה מכבדת את האידיאל הזה בנוגע לחברות אחרות, ולא את תרבותן.

החברה הטֶראנית סובלת מעודף בירוקרטיה (עמוד 84 למטה), ניהול משאבים גרוע הנע בין חוסר ארגון לרשלנות פושעת, בזבוז משאבים, צפיפות איומה, קיבעון[23], מחלות, סכסוכים ושאר מרעין בישין. החברה הלונאית, לעומתה, נהנית ממרחבים פיזיים ואישיים[24], בירוקרטיה זניחה, ניהול מזערי בידי יוזמות פרטיות, ניידות וגמישות, מִחזור מרבי והיעדר מחלות[25].

המבנה החברתי של החברה הלונאית שונה מאד משל הטֶראנית. בטֶרה עדיין יש אריסטוקרטיה (סְטוּ ואשתו לשעבר נצר לבית אצולה, יש מלוכה באנגליה). בלונה, כולם בני מעמד אחד. הבדל זה התקיים גם בין החברות האמריקאית והאירופאית, ולדעת דה קרבקר היה אחד מהמהותיים שבהבדלים ותנאי הכרחי ליצירת חברה טובה:

"אין היא [החברה האמריקאית] מורכבת, כבאירופה, לורדים רמי מעלה, אשר להם הכל, ועדר אנשים אשר להם אין כלום. אין כאן משפחות אריסטוקרטיות, לא חצרות אצילים, לא מלכים, לא בישופים, לא הגמוניה כנסייתית, לא כוח נסתר האוצל למעטים כוח נגלה מאד; לא תעשיינים גדולים המעבידים אלפים, לא תפנוקי מותרות יתרים. העשירים והעניים אינם מרוחקים זה מזה כמות שהם באירופה." (עמוד 72).

החברה הלונאית היא חברה המאזנת בין קהילתיוּת לבין אינדיבידואליוּת. ייתכן כי המבנים המשפחתיים מאריכי החיים והמורכבים שבונה היינליין נועדו לסתור תחושת בדידות שפשתה בקרב האמריקאים בעשור שנות החמישים, כפי שתיאר Reisman בספרו, The Lonely Crowd.

הלונאי של היינליין הוא "האדם החדש" דור ב', דגם משופר, של האדם החדש האמריקאי שנוצר ב"עולם החדש".

האדם החדש

העיקרון העומד בבסיסה של תזת הסְפר של טרנר הוא כי המבנה הכלכלי והחברתי של אומה תלוי במציאות גיאוגרפית: "התמורה ההיסטורית נמצאת ביחס ישר לניידות החברתית והאישית, וזו האחרונה מותנית בגודל מרחב האפשרויות הנוצר על ידי הסביבה הטבעית או התרבותית." (אריאלי, 74). במושבות היו תנאים להתפתחות מערכת מרובדת קשיחה: אצולה בעלת אחוזות עצומות, דורות חדשים של מהגרים שהותיקים יכולים לנצל, התפלגות חדה בהכנסות, בהשכלה ובכוח הפוליטי, ואולי מעל לכל, מסורת אנגלית מעמדית. עם זאת, קיומה של חברה פיאודלית תלוי בשליטת קבוצת מיעוט על כל הקרקע הזמינה, שליטה המאלצת אחרים להשתעבד לבעלי הקרקעות כדי להתפרנס. אבל באמריקה היה הסְפר – האדמה הזמינה לכל דורש, ש"שמטה את הקרקע" תחת רגלי הפיאודליות עוד בטרם התגבשה חברה כזו.

דה קרבקר אחז באותה דעה:

"כאן הוא ניצב על חלק גדול יותר של כדור הארץ, לא פחות מרביעו… [בארה"ב] אין הוא חש [כבאירופה] באותה התנגשות מתמדת של צדדים… באותה תחרות שכה רבים חלליה. באמריקה מקום לכל אדם." (עמוד 75).

גם ללונאים תחושת מרחבים אדירים:

“cubic [volume] is no problem and can’t be for centuries” (p. 226)

“Luna is one enormous fallow farm, four thousand million hectares, waiting to be plowed!” (p. 241).

לשיטתו של טרנר, הסְפר משנה את המתיישב ומשתנה למגעו. בשיטת הברירה הטבעית, מתיישב העובר בהצלחה את "מבחן הקבלה" של הסְפר הוא אדם שונה משהיה, מי שהצליח להסתגל לנסיבות החדשות:

"הסְפר … הוא מציאות טוטלית…[ה]הורסת מכוח המאבק על הקיום… את דפוסי העבר… ומשאירה במקומם אדם המותאם לסביבתו והשומר רק על אותם ערכים ומסורות העומדים לו במאבק על הקיום. זהו אדם הנשען על כוחותיו בלבד, בעל יוזמה, נייד במנהגיו לא פחות מאשר בהליכותיו, בעל כושר הסתגלות מפותח, פעיל, סקרני, אוהב חירות ושואף לאי תלות." (אריאלי, עמ' 67).

הלונאים של היינליין הם במידה רבה המקבילה של אנשי הסְפר כפי שמצייר טרנר. הם ניחנים במרבית התכונות הנזכרות לעיל. היינליין מכנה אותם (באמצעות צופה טֶראני) "Pioneer society" (עמ' 259). הביטוי הטוב ביותר להקבלה הנ"ל הוא הציטוט הבא, מפיה של וויאו:

“Here in Luna we’re rich. Three million hardworking, smart, skilled people, enough water, plenty of everything, endless cubic [volume].” (p. 31).

גם הלונאים, כאמריקאים הראשונים, הסתגלו לסביבתם. "הערכים והמסורות העומדים להם במאבק על הקיום" הם "חוקים טבעיים", שהתגבשו בהתאם לתנאים בשטח (ר' "חוק, סדר ונורמות", עמוד 23). הם מצייתים להם כדי לשרוד בתנאי לונה הקשים (ר' גם ציטוטים לגבי מנהגים וחוקים בעמוד 23):

“As automatic as gravitation. Those who adjust to facts stay alive; those who don’t are dead and no problem.” (p. 164)

“Slow learners died…. As Prof said, a society adapts to facts or doesn’t survive. Loonies adapted to hard facts – or failed and died.” (118).

גם מבני הנישואים בלונה, ובעיקר נישואי הטור הנמשכים עשרות ומאות שנים, הם נגזרת של התנאים המיוחדים הדורשים מענה יוצא דופן:

“They [wedding patterns on Luna] arise, as marriage customs always do, from economic necessities of the circumstances… somehow human beings always cope with their environment.” (p. 261).

הברירה הטבעית בלונה מעדיפה את היודעים לאלתֵר: "Loonies are handy and might jury-rig [something]…" (עמוד 60), ואת הנשענים על כוחם בלבד. בעוד החווה של משפחתו של מני מספקת את צרכיה, חוואים אחרים, התלויים מדי ברשות לונה, מביאים על עצמם חורבן כלכלי ואישי.

הסְפר הוא ככור היתוך למהגרים, הנהיים אומה אחת, בעלת לאומיות שאינה תלויה במוצא היסטורי. האזור התיכון של ארה"ב אוכלס בבני אומות אירופאיות שונות, ועל כן, גורס טרנר, היה אופיו של אזור זה דמוקרטי, בלתי כיתתי (non sectional), סובלני וחומרי.

לונה גם היא כור היתוך. שוב ושוב מזכיר היינליין, באמצעות מני בד"כ, את מגוון הדתות, הצבעים וארצות המוצא של הלונאים, ובונה חברה לכאורה עיוורת צבעים, לכאורה עיוורת דתות (ר' "גזענות", עמוד 21), שבה כל אחד חופשי לבחור לו פולחן וכל גוון מתקבל בברכה.

הלונאים אוהבים חירות וחומריים לא פחות מהאמריקאיים, ושתי תכונות אלה שלובות זו בזו: תלונותיהם על השלטון הטֶראני נסובות סביב חוסר הייצוג, המיסוי, השעבוד הכלכלי והיעדר השוק החופשי[26]. כפי שטענתי קודם (ר' עמוד 14), הם מתמרדים כדי להשיג חירות שתאפשר להם לחתור להשגת מטרות חומריות, ולא חירות לשמה. אפילו החמצן הופך לסחורה (commodity) בלונה.

הסְפר התקיים במשך שנים רבות, עד שהערכים של תושביו חדרו לאתוס הלאומי: הסתמכות על עצמך, יזמות ואילתור, פשטות, כל עבודה מכבדת את בעליה ומפרנסת אותו, מוסר עבודה וחריצות. אולם ערכים אלה נשחקו לאיטם, החל בסוף המאה ה19-, עם התעצמות "הברונים השודדים" שהעסיקו אלפים בתנאי העסקה גרועים, דרך הניו-דיל שהנהיג מדיניות רווחה, וכלה בשנות החמישים הנהנתניות. דומה שהיינליין מצר על התהליך, ומשיב את הגלגל לאחור בלונה.

TANSTAAFL – אין ארוחות חינם

היינליין מעדכן את עמדותיו בסוגיות הגזענות ומעמד האשה בהתאם לרוח הזמן. את עמדותיו בסוגיית מדיניות רווחה אין הוא חש צורך לעדכן, ופִּיו, לבו וקולמוסו שווים. היינליין מאמין בכל ליבו בזכותם של המוצלחים להצליח, מבלי להתעכב במרוצם אל הצמרת לטובת חלכאים ונדכאים. במידה רבה, הוא דרוויניסט חברתי. דרוויניזם חברתי, פרשנותו של הפילוסוף האנגלי הרברט ספנסר לתורת האבולוציה של דרווין, דגל בין השאר בעיקרון כי השגת עושר היא סמל לחסד אלוהי ומשום כך חובתם המוסרית של העשירים היא להתעשר ולנהל את ענייני החברה. תיאוריה זו, שזכתה להצלחה רבה באמריקה בסוף המאה ה19-, שימשה כצידוק מדעי לגידול באי השוויון החברתי באותה תקופה ולהשתלטות העשירים על מעוזי השלטון[27]. על פי אופן חשיבה זה, אין טעם לבצע רפורמות לתמיכה בחלשים, כיון שממילא בתחרות הדורסנית שורדים רק החזקים. אחד היחידים לערער על אמונה זו היה פ. ד. רוזוולט ב"ניו דיל" שלו, שחתר גם תחת התפיסה השלטת כי הטוב בממשלים הוא הממעט למשול. רוזוולט פעל מתוך שכנוע עמוק כי הממשל, הוא ולא אחר, חייב לדאוג לאזרחים, בכך שיניע את גלגלי השוק. זוהי אחריות הממשל גם אם ייאלץ למלא את מקום היוזמה הפרטית, ואפילו יחייב אותו הדבר לחדור לחייו של האזרח על מנת לדאוג לרווחת היחיד ולבטחונו. בשם התפקיד הפוזיטיביסטי של הממשל, הוציא ממשל רוזוולט את האחריות לרווחת הפרט מידי הקהילה והמוסדות ההתנדבותיים והנהיג לראשונה בארה"ב ביטוח סוציאלי, משכנתאות בסבסוד ממשלתי, ביטוח בריאות ועוד. אף כי יורשיו בתפקיד ביטלו חלק גדול מפועלו, הופשטטר סבור כי:

"המערך החדש… השליט את העיקרון כי הציבור כולו נושא באמצעות הממשלה הפדרלית בחלק מן האחריות לרווחה כללית וחרת את ערכיו כה עמוק בתודעת הלאום עד שנאלצו הרפובליקנים לאמץ לעצמם את הישגיו העיקריים במצעי הבחירות…" (עמוד 368).

הרפובליקנים אולי אימצו את עקרונות הניו-דיל, אבל היינליין לא. היינליין, כשמרנים לבנים אחרים, מאמין ב-tanstaafl: there ain’t no such thing as a free lunch, או "אין ארוחות חינם". הוא ודאי הזדעזע מהשינויים ביחס לעבודה, לכסף ולרכוש, שחלו בחברה האמריקאית בשנות החמישים. Riesman ו-Whyte סבורים כי בעשור זה גוועו המוטיבציה להשגיות והאתיקה הפרוטסטנטית שדגלה בצניעות, מוסר עבודה וחריצות[28], והוחלפו בבטלה ובצריכה ראוותנית, תוך הרחבת הפערים החברתיים. לכן היינליין בונה בלונה חברה עמֵלה, כמו החברה של דה קרבקר:

"כולנו מפועמים רוח של חריצות שאינה כבולה ואיננה רסונה, כיון שכל אדם עובד למען עצמו… [המבקר באמריקה יראה בה] חוואי שאינו חי חיי בזבוז על עמלם של אחרים… [הבא לאמריקה] יוכל למצוא פרנסה קלה בכבוד ביגיע כפיו. במקום לרעוב יאכל לשובעה, במקום לילך בטל ימצא תעסוקה." (עמודים 72, 75)

בלונה אפילו הילדים עובדים בחוות המשפחתיות. וויאו מעודדת חוואים לבוא להונג קונג לונה באומרה כי "a hard worker doesn’t starve" (עמוד 31).

על פי Lipset (עמוד 132), יש להבחין בין שלושה סוגי שוויון: שוויון הזדמנויות – אפשרות שווה לחתור אל ההצלחה; שוויון מצב – פערים קטנים במצב הכלכלי והחברתי; שוויון Manners – אנשים מתנהגים זה אל זה כשווים, ולא כנחותים או נעלים מהם. במדינות רווחה השאיפה היא ליצור שוויון מצב. החברה הלונאית היא בלתי מרובדת ונהוג בה שוויון הזדמנויות ואולי גם שוויון manners, אך לא שוויון מצב. אין זה מפתיע כלל, כיוון שהיינליין רואה בעזרה הסוציאלית שורש כל רע, ומבטא זאת מפי הפרופ': "the unkindest thing you can do for a hungry man is to give him food." (עמוד 257). אמירה זו מעידה על התנגדות עקרונית לעזרה סוציאלית, המסירה מעל אדם דאגה לקיומו ובתוך כך את האחריות לעצמו ולגורלו. הנחת היסוד של היינליין, שמבטא למענו הפרופ', היא כי האדם הבודד תמיד אחראי למעשיו. אין כל פסול בעיניו של הפרופ' (ושל היינליין, המדבר דרכו) במה שיקרה בטֶרה אם תפסיק לונה את משלוחי החיטה: רבים ימותו, ואלה שיִוותרו יהיו יעילים יותר ומוּזנים טוב יותר. שרידת החזקים לעילא ולעילא. בעמוד 242 מני מפרט כיצד היוזמה הפרטית בלונה מספקת את כל הצרכים שמספקת הממשלה בטֶרה: ספריות, בתי ספר, ביטוח בריאות, פנסיות. זו אחת הסיבות שבלונה לא משלמים מסים, נקודה שהוא מדגיש שוב ושוב ושוב.

סביר להניח שהיינליין מקדיש תשומת לב רבה לסוגיית המסים במסגרת טיעונו הכללי כי אדם החי בחברה בריאה, כמו לונה, אינו נזקק לשירותים סוציאליים, המחייבים אחרים (כמו המעמד הבינוני הלבן) לשלם מסים כבדים. אדם בחברה כזו מפרנס את עצמו. או מת. שני הפתרונות קבילים על היינליין. אני מניחה שהזרז לדיון כה מפורט בסוגיית השירותים הציבוריים והמיסוי הכרוך בהם הוא "החברה הגדולה", תוכניתו של הנשיא ג'ונסון למיגור העוני בארה"ב, ששאבה לתוכה נתחים לא מבוטלים מתקציב משלם המסים האמריקאי בשנות השישים. את דעתו מבטא פרופ': "There is no worse tyranny than to force a man to pay for what he does not want merely because you think it would be good for him." (עמוד 303). גורם נוסף לדיון הוא המשבר, כפי שרואה אותו היינליין, בערכי מוסר העבודה, החריצות והאחריות האישית.

חירות

במבט כולל, החירות בלונה, אף יותר מאשר באמריקה, מצטיירת בעינָי כאמצעי ותנאי הכרחי להישגים חומריים יותר מאשר כאידיאל מופשט. עם זאת, במספר מקומות בספר מנתק היינליין את הקשר בין החירות לארנק ומתייחס אליה כמטרה בעלת ערך בפני עצמה. החירות של היינליין היא חירות שלילית – "כל מה שלא אסור – מותר"[29]. מני סבור כי "…are no circumstances under which State is justified in placing its welfare above mine." (עמוד 82). פרופ' ממליץ למנסחי החוקה הלונאית לנסח חוקה שכולה איסורים על המדינה להגביל את חופש האזרחים (עמוד 302).

לאחר ההשלטות על לונה, באקט סִמלי, משוחררים מבתי הכלא כל האסירים שעדיין מרצים את עונשם בלונה (עמ' 194). עתידה של לונה כמדינה שבה לעולם לא תישלל חירותו של אדם מתואר על ידי הפרופסור בביקורם בטֶרה:

“Once an immigrant sets foot on Luna today he is a free man, no matter what his previous condition…” (p. 229)

ייתכן כי בקביעה זו, כי לכל אדם יש הזדמנות לחירות חדשה, מהדהד המאבק החריף לשוויון זכויות האזרח שהיה בשיאו בשנות כתיבת הספר, שמטרתו היתה ליישם סוף סוף את החירות והשוויון שהוענקו לשחורים ולמיעוטים אחרים ונותרו אות מתה.

נשים

טרם הוקמה האומה האמריקאית, כבר הפצירה אביגיל אדמס בבעלה, ג'והן אדמס, ממנסחי החוקה, כי לא יקפח את הנשים ויכלול אותן בתביעה לשוויון זכויות לאדם באשר הוא אדם. בקשתה הושבה ריקם. בשנת 1848, בכנס ב-Seneca Falls, נוסחה הצהרת עקרונות שמטרתה לדרוש זכויות לנשים. ההצהרה נוסחה ברוח מגילת העצמאות, על מנת להדגיש את הפער שבין האתוס השוויוני האמריקאי, המגולם במגילה, לבין מצבן של הנשים האמריקאיות. מספר מדינות בארה"ב ניצלו את האוטונומיה השיפוטית שלהן כדי להעניק זכויות לנשים במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. אולם חלפו כשבעים שנה מהכנס ב-Seneca Falls עד שבשנת 1920, במאבק איתנים בקונגרס, התקבל על חודו של קול התיקון ה19- לחוקה, המעניק זכות בחירה לנשים בכל ארה"ב.

בשנות העשרים התחוללו במקביל מספר תהליכים שהשפיעו על נשות ארה"ב: קבלת הזכויות, המצאתם של אמצעי מניעה שהקטינו את המשפחה, המצאתם של מכשירי עזר לטיפול בבית, ותקופת שפע ושחרור אחרי המלחמה הקשה. נשים יצאו לעבוד במקצועות חדשים כמו מכירות, פרסום ועצמאיות. תחושת העצמאות הכלכלית, שהועצמה על ידי הזכות לבחור, גרמה להתרופפות הסמכות הגברית. מגמה זו השתלבה וללא ספק הוגברה על ידי האווירה בשנות העשרים "העליזות": הנשים ויתרו על המוסריוּת והעדינוּת שחונכו להן, קיצרו את השמלות, נפטרו מהשרוולים ומהמחוך, והחלו להשתמש בקוסמטיקה. הן הרשו לעצמן ריקודים צמודים, עישון ושתיה בגלוי ומתוך התרסה, ואפילו התגפפויות עם גברים. שנות השלושים הקשות לא הביאו איתן שיקום בסמכות הגברית, בחברה שמרבית גבריה איבדו את מעמד המפרנס המסורתי שלהם.

במלחמת העולם השניה, בהיעדר הגברים, חדרו הנשים לכל תחומי התעסוקה בארה"ב, כולל התחומים "הגבריים" כמו ייצור וטכנולוגיה. ודאי דומה היה בעיני הנשים כי או-טו-טו הן שם, שוות לחלוטין. אולם עם תום המלחמה, הגברים שבו וכבשו את משרותיהם והנשים הושבו אל המטבח וחדר הילדים. יותר מזה, סטראוטיפים מגדריים, שנדמה שהתערערו מעט בעשורים שקדמו, חזרו במלוא עוזם וחוזקו על ידי הטלויזיה האמריקאית. בין סטריאוטיפים אלה חשוב לציין בעיקר ייחוס תכונות "גבריות" ו"נשיות": לגברים תבונה, שכלתנות, הבנה טכנית, יכולת ארגון, קור רוח, לנשים רגשנוּת, אימהוּת, ביתיוּת, רוך ועדינוּת[30]. הערכים הגבריים היו כמובן הערכים הנעלים. מושג "שתי הסְפֵרות", על פיו הסְפרה הציבורית שייכת לגברים והסְפרה הביתית לנשים, שב וקנה לו אחיזה. אולם הגאות הכלכלית יצרה מצב של תעסוקה מלאה שבכל זאת הצריך תעסוקת נשים מחוץ לבית, ולקראת סוף שנות החמישים עבדו מחוץ לבית כשליש מן הנשים הנשואות. המצאת הגלולה בסוף שנות החמישים הכשירה את הקרקע למהפכה המינית בכך שהקנתה לנשים שליטה על גופן ואת האפשרות ליהנות ממין ללא חשש מ"השלכות" בלתי רצויות. מרגע שנשים השיגו שליטה על גופן ועצמאית כלכלית, החל שינוי בלתי נמנע, אך קשה ואיטי, במעמדן החברתי והחוקי. שנות השישים, אפוא, היו כר מאבק של הנשים נגד האפליה הבלתי רשמית – דעות קדומות, התנשאות וחוסר אמונה ביכולתן למלא תפקידים מסוימים. השילוב בין המהפכה המינית לתביעות השוויון לנשים נתפס בעיני אחדים כשיאה של המהפכה לשחרור האישה, ואילו בעיני אחרים כיצירת מִתְאם מסוכן בין עצמאות נשית לפריצוּת מינית.

אחד הנושאים "החמים" ביותר בקבוצות דיון על יצירתו של היינלין הוא עמדתו כלפי נשים. אף כי ניכר ביצירותיו של היינליין כי "התקדם" עם רוח התקופה בסוגיה זו[31], מלאה עמדתו סתירות המסגירות זרמי תודעה שמרניים ביותר, שוביניסטיים מובהקים. לדעתי, יש להיזהר מלפרש את מתירנותו המינית של היינליין (שאף היא מוטלת בספק) כאינדיקציה לעמדתו בנוגע לשחרור האישה. מלבד תפיסתו המתירנית, היינליין הוא ג'נטלמן, לטוב ולרע – מעריץ נשים, מגן עליהן, אבל מייחד להן מקום מוגדר – בבית. השילוב בין מתירנות מינית ליחס ג'נטלמני מביא להתייחסות לנשים בתור אובייקט מיני-אסתטי. התייחסות זו באה לידי ביטוי בלונה בשריקות ושאר הערות שבימינו היו מצעידות את המעיר היישר אל אולם בית המשפט באשמת הטרדה מינית בוטה.

בגלל המחסור בנשים, מלאה לונה מבנים משפחתיים אלטרנטיביים, מרביתם מבנים פוליאנדריים (אשה ומספר בעלים). הנשים זוכות ליחס ג'נטלמני ולחירות מוחלטת על גופן, ולכאורה, מיניותן לגיטימית ובלתי מודחקת, כפי שמסביר מני לסְטוּ:

“But when they [women] reach husband-high, is no holding them and mothers quit trying. If they choose to run corridors and have fun, can’t stop ‘em; once a girl is nubile, she’s her own boss.” (p. 164).

לכאורה, היינליין מעלה על נס חברה מתירנית, חופשית ביחסה ליחסי מין ומסטנדרטים כפולים. למעשה, בשתי פליטות קולמוס מסגיר היינליין את עמדותיו האמיתיות בנוגע לנשים מתירניות. הראשונה, כשמני מסביר לסְטוּ כיצד היה עליו לנהוג בטיש, הנערה שחבריה הביאו אותו למשפט, הוא אומר לסְטוּ שלוּ היה מנפנף בחבילת השטרות התפוחה שבארנקו, אזי טיש, אותה מכנה מני "silly little tart", היתה נענית לו ברצון. בשניה, מני מספר על נסיבות הגלייתה ללונה של Mum, אשתו הבכירה:

“She was shipped up to the The Rock long ago for carving a man under circumstances that left grave doubts as to girlish innocence…” (p 51, הדגשה שלי)

הכינוי המשפיל לטיש, המוצמד למניע הכספי ליחסי המין, וההתבטאות "נסיבות המטילות ספק בתומתה" מעידים על עמדה שמרנית מאד בנוגע ליחסי מין וחופש מיני של נשים. שהרי סוגית תומתה של אישה כלל אינה אמורה להיות רלוונטית בחברה הלונאית המתירנית.

דומה שכמו בנוגע לשחורים, גם בסוגית שחרור האשה היינליין משתדל להתקדם עם הזמן, אבל לא מסוגל להשתחרר מה"גרסא ד'ינקותא" שלו, מושג הסְפֵרות הנפרדות. הוא מנסה ליצור אשלית חברה שוויונית לנשים באמצעות תיאור השליטה שלהן על גופן, אבל כל הנשים בסיפור משובצות בתפקידים מסורתיים. הגברים הבולטים – מני, פרופ', אדם סלין – משכילים, בכירים. הנשים הבולטות – בנות משפחתו של מני, וויאו – אינן משכילות, ונמצאות בתפקידים נחותים או נשיים קלאסיים. אשתו של מני, סידריס, אמנם מנהלת עסק מחוץ לבית, אך העסק הוא מכון יופי. הייזל, הנערה המהפכנית, מגלה יכולות ארגון יוצאות דופן, אך נשלחת לעבוד עם ילדים[32]. גם הפרופסור עובד עם ילדים, אך הוא מנהל בית ספר, מקנה השכלה, בעוד היא עבדה רוב חייה בטיפול בצרכיהם הפיזיים של ילדים. את המשפחה מנהלת ללא עוררין Mum, אבל זכות הווטו נתונה לגברים (עמוד 216). בנסיון להשיג פשרה עם לונה, מציע יושב ראש ועדת רשות לונה שהכוחות שיִישלחו הפעם יכללו "חיל עזר" נשי (עמוד 270). אבל אל לנו לטעות – מדובר בזונות בשירות קבע, ולא בשוטרות או לוחמות, חס וחלילה. כל ראשי המהפכה, למעט וויאו, הם גברים. ההצגה הקיצונית ביותר של הפער היא אצל מייק: בתור מייק, הזכר, הוא ראש המהפכה ומתכננהּ, מחשב קר, מחושב, כל-יודע. בתור מישל, הנקבה, הוא מדבר עם וויאו על הריונות, בשיחה רווית התייפחויות וצחקוקים.

חלוקת התפקידים ברורה: החווה של משפחת דייוויס לא היתה מסוגלת להתנהל ללא עבודתן של הנשים בבית, אך מני אומר כי "our farm is mostly a man operation" (עמוד 142). כשנוכחותה של וויאו היפה מסיחה את דעתם של הגברים העובדים וגורמת לירידה בתפוקה, היא, ולא הם, משלמת את המחיר: Mum קוטעת את עבודתה בחווה ומחזירה אותה לעבוד בבית[33]. הגברים מתנגדים לגיוס נשים לכוח התותחנים המאולתר, והן נדחקות לעמדת כוח עזר, כעין משמר אזרחי. כשמורל המתנדבים בכוננות יורד, מקימות הנשים את "Lysistrata Corps" ש"הרימו את המורל" (עמוד 298). לא כתוב איך. לא קשה לנחש.

היינליין יוצר רק שתי נשים בתפקידים לא מסורתיים: האחת היא סילביה צ'יאנג, מזכירת ארגון מהפכני בהונג קונג לונה, והיא מתגלה כמלשינה של הסוהר. השניה היא וויאו עצמה, מראשי המרד.

וויאו היא הדמות הנשית המורכבת ביותר בספר, ולכן היא מכילה סתירות רבות המעידות על עמדותיו של היינליין בנוגע לנשים. וויאו מצהירה על עצמה כי לא תמיד היתה אישה משוחררת (עמוד 43), אמירה המבטלת באחת את האשליה שכל הנשים בלונה משוחררות. היא פנתה לפעילות פוליטית רק אחרי שנסתם הגולל על תקוותה להיות אם ורעיה למופת[34], וגם אז רק בזכות הזמן הרב שהותירה בידיה עבודתה הרווחית כאם פונדקאית, רווחית יותר מעבודתה כזבנית בחנות (שניהם תפקידים נשיים מסורתיים). הצהלות ושריקות השמחה המקבילות את פניה של וויאו בעלוֹתה לנאום בכנס החירות בתחילת הספר מעידות כי אשה נואמת אינה מחזה נפרץ. בזכות הצלחתה כאם-פונדקאית, היא אומרת: "I stopped feeling that I was a failure as a woman."[35]. תיאור חייה הוא עדות לתפיסה כי הגשמתה האישית של אשה תלויה ביכולתה ללדת וכי אין באפשרותה לחיות במקביל בשתי הספרות – להיות בו זמנית בעלת משפחה ואשת ציבור. נשים העוסקות בפעילות בספרה הציבורית "מקולקלות" באיזשהו אופן. או שהן אינן נשים (וויאו), או שהן בוגדות (צ'יאנג). זאת בניגוד לאדם סלין הפיקטיבי, שהוא איש משפחה למופת וראש המהפכה, ואין סתירה בן שני כובעיו. בשלישיה המובילה, וויאו מלוהקת לתפקיד ה"יפה":

“here we are, three, the perfect number, with a variety of talents and experience. Beauty [Wyoh], age [prof] and mature male drive [Mannie] – “ (p. 81).

עצם ליהוקה לשלישיה המובילה נובע בראש ובראשונה מכך שהיא "more man than woman some ways" (מני, עמוד 46), למשל, בכך שהיא מתנצלת, בכך שהיא מחליפה בגדים בזריזות, בכך שהיא שולטת על מזגה:

“Wyoming did not get angry. Really was a man some ways – her years as a disciplined revolutionist I’m sure.” (p. 58, הדגשה שלי)

וויאו, אם כן, מחוננת במשמעת ובקור רוח (תכונות שהופכות אותה בעיני מני ל"יותר גבר מאשר אשה"). בכך היא נבדלת מכל שאר הנשים, הנעות בין קטבים קיצוניים: "Women are amazing creatures – sweet, soft, gentle, and far more savage than we [men] are." (עמוד 189). היא גם חכמה באופן מתקבל על הדעת: "while she [Wyoh] was big and smart…" (עמוד 142), בניגוד לנשים אחרות בלונה: "most [delegates] were men, but women made up for it in silliness…" (עמוד 204). ובכל זאת, היא חסרת כל כישורים טכניים, ואפילו ידע בסיסי בחשמל: "Wyoh thinks electron is something about size and shape of a small pea…" (עמוד 192), ומני נוזף בה שלא היתה מעלה על דעתה להשמיד את מייק לוּ היתה חכמה כשם שהיא יפה, מחמאה שהיא עלבון צורב לאינטליגנציה.

הנשים של היינליין לקוחות היישר מתוך חוברת הדרכה לאישה הטובה מסוף המאה התשע עשרה, כך נדמה: עדינות ורגשניות, מטפחות את התא המשפחתי, יולדות, דואגות לילדיהן, והכי חשוב – לא מתעסקות בעניינים של גברים כמו פוליטיקה, מלחמה, מדעים.

תזה מעניינת ורלוונטית מאד למצב הנשי ב"עריצה היא הלבנה" מביא פול סיקורד, פסיכולוג חברתי, המתאר חברות שבהן עודף גברים לעומת נשים:

"הנשים הן בעלות ערך גבוה; הנשים הנשואות מוערכות על היותן אימהות ונשים טובות, והלא-נשואות על יופיין וזוהרן. הגברים נוטים להתחייב יותר לקשרים. הנשים יותר מסורתיות, ויש חלוקה נוקשה של תפקידי המין. לנשים מסוימות יש תחושה של כוח ושליטה על חייהן, אך זה לא מתבטא בשאיפה לעצמאות מינית וכלכלית, אלא בצורה מסורתית, במיוחד במסגרת המשפחה. הנשים משיגות ניידות חברתית באמצעות נישואין, ואין להן שאיפות קריירה. המוסר המיני שמרני, יש ערך לבתולין, וקיים סטנדרט כפול בהתנהגות המינית." (פרידמן, עמודים 99-100).

כהוכחה לדבריו, מביא סיקורד את מִפְקדי האוכלוסין משנות החמישים ועד שנות השמונים בארה"ב. עודף הגברים בגיל הנישואין, ששרר בשנות החמישים, התאזן רק באמצע שנות השישים, עד שמשנת 70' נמצא עודף של נשים בגיל הנישואין. החברה הלונאית עונה במדויק על התיאור של סיקורד. ההבדל היחיד הוא המתירנות המינית, וניתן להסבירו בדעותיו הפרטיות של היינליין ובמהפכה המינית שהתחוללה ממש בימי כתיבת הספר, אולי גם כתוצאה מהתהפכות היחס בין הגברים לנשים שהיה בעיצומו בתקופת כתיבת הספר. עם זאת, הסטנדרט הכפול קיים, כפי שהדגמתי באמצעות הציטוטים המבקרים את מתירנותן של טיש ו-Mum.

שלטון ודמוקרטיה

הבה נתייחס לחוקה ולמגילת העצמאות האמריקאיות כמסמכים המבטאים במידה רבה את האתוס האמריקאי. יש הסבורים כי גדולתם של מסמכים אלה היא בכך שהם מסמכי עקרונות הניתנים לפרשנות מחודשת על פי רוח התקופה, ולכן אינם מאבדים מהשפעתם המכוננת. הם נדמים רלוונטיים היום לא פחות מאשר בעת כתיבתם, לפני למעלה ממאתיים שנה. אולם יש הסבורים כי המסמכים יותר מדי נתונים לפרשנות על פי "הצעקה האחרונה", השיגעון החדש התופס את ההמון. "גמישותם" של המסמכים מאפשרת להסתמך עליהם להצדקת פרשנויות עכשויות שאינן עולות בקנה אחד עם האידיאלים של מנסחיהם, ובכך מאפשרת "סחף" לא בריא לפרשנויות פופוליסטיות לַעקרונות. דעותיו של היינליין על דמוקרטיה ושלטון דומות מאד לדעותיהם של מנסחי החוקה האמריקאית אך רחוקות מרחק רב מהעֶמדה המקובלת בחברה האמריקאית בעת כתיבת הספר. מהספר עולה בבירור כי היינליין אינו מחסידי הדמוקרטיה, ודאי לא במתכונתה ההמונית, הפופוליסטית, שהשתרשה בתחילת שנות השישים[36]. בחששו מדמוקרטיה המונית קולע היינליין לדעתם של מקימי האומה האמריקאית. הופשטטר מצטט מדבריהם של כמה מחברי הוַעדה שחיברה את החוקה, שתמציתם היא כי העם אינו מסוגל לשלוט על עצמו וכי מקור צרותיה של האומה הוא בחלקים הדמוקרטיים של החוקות (עמוד 21). אריאלי סבור כי:

"החוקה מבטאת בעיקרה מהפכת נגד של מעמדות היחוס והרכוש נגד השתלטות של המחנה הרדיקלי בארצות הברית, וכי מבנה הממשל שהוצע כל תכליתו היתה חיזוק השפעתם של היסודות השמרניים בשלטון ומניעת השפעה זו מהמוני העם." (המחשבה המדינית בארה"ב, עמוד 137).

היינליין חי מאתיים שנה אחרי כתיבת החוקה וראה במו עיניו כיצד עקרונותיה מקבלים פרשנות אחרת בכל דור, כשהמגמה הכללית אחת: הרחבת מעגל הבוחרים והנבחרים, והפיכתו של השלטון תלוי יותר ויותר בדעת הקהל. את מורת רוחו מהתופעה, ואת תסכולו על שהיא בלתי נמנעת, הוא מבטא בספר: האוליגרכיה שלו לא חוסכת מאמצים להוציא את השלטון מיד ההמון, ונדמה כי הדבר עולה בידה, אולם ברבות השנים משתלטים ה-"yammerheads" על השלטון ושמים לאל את מאמציה. "השפעתם של היסודות השמרניים" הלונאיים נחלשת, ואילו זו של "המוני העם" מתחזקת. האנלוגיה לתקופת כתיבת הספר מתבקשת. כפי שציינתי קודם (ר' עמוד 44), בשנות החמישים והשישים נחלשה יכולתם של המעמדות הלבנים-בורגנים-שמרניים להכתיב את סדר היום בארה"ב, והתחזקה יכולתם של האלמנטים הרדיקאליים, ובראשם תנועות המחאה.

לשלטון האידיאלי של היינליין יש שלושה כללים: האחד, הטוב בממשלים הוא הממעט למשול; השני, לא כל אחד כשיר לבחור או להיבחר; והשלישי, אל תיתן לקבוצה משימה שיכול לבצע יחיד, כי יותר משלושה אנשים אינם מסוגלים לקבל החלטה הגיונית או בת-ביצוע. ממשלות רחבות פופולאריות (פופוליסטיות?) הן ממש שורש כל רע בעיניו. ניתן לעגן את חששותיו בהקשר אופיים ופעולתם של ממשלי קנדי וג'ונסון. ממשל אייזנהאואר היה אוליגרכיה צבאית, עסקית ופוליטית שניהלה את העניינים כרצונה, תוך ניצול אדישותם של האמריקאים לפוליטיקה באותו עשור. אולם ממשל קנדי כבר היה סיפור אחר. קנדי היה אמנם עשיר, אך היה בלתי אוליגרכי מכל בחינה אחרת: צעיר, קתולי, בלתי ממסדי, נישא על גלי הערצה עממיים. ממשלו הורכב מאנשים דומים לו, והוא נהג לארח בבית הלבן אנשים אנטי-ממסדיים כמו אינטלקטואלים ומנהיגים עממיים (לדוגמא מרטין לותר קינג). הוא וממשיכו ג'ונסון החזיקו בהשקפה דומה לזו של פרנקלין רוזוולט, שגם הממשל אחראי לרווחתם של הפרטים. בהתאם לתפיסתם זו, נקטו שני הנשיאים בפעולות שתכליתן להיטיב עם ההמון, כמו "החברה הגדולה" ותמיכה בזכויות האדם. מדיניות הרווחה נגסה בכל פה בתקציב האמריקאי, ורבים מבני המעמד הבינוני העבירו ביקורת על שכספי המסים שלהם נותבו לעזרה לאנשים שלא עוזרים לעצמם, מנקודת המבט שלהם. כמו כן, בניגוד לשנות החמישים, האמריקאים בתקופה זו היו חדורי מעורבות פוליטית, וביקשו להשפיע על השלטון בהפגנות, עצרות, כנסים ועיתונות. היינליין היה ודאי מבוהל מהפופוליזם אליו גלש השלטון.

הטוב בממשלים הוא הממעט למשול

כבר בראשיתה, עוד בטרם השתחררה מעוּלָה של טֶרה, החברה הלונאית טובה מהחברה הטֶראנית דווקא בגלל שהיא פחות מנוהלת, ועומד בראשה הסוהר, שמבלי להתכוון ומתוך חוסר אכפתיות מקיים את האידיאל השמרני "הטוב בממשלים הוא הממעט למשול"[37]. התחומים בהם מתנהלת החברה הלונאית באופן עצמאי וחופשי מקיימים את אידיאל ה-Laissez Faire והם יעילים ומועילים (כמו העיר העצמאית-כמעט הונג קונג לונה, ר' עמוד 19). אותם תחומים בחברה הלונאית המנוהלים בניהול מרכזי – כל הסחר והמכר עם הרשות – הם המוקד לחוסר נחת, חוסר יעילות, עושק ופילוג. הפרופ', שופר לדעותיו של היינליין, מפציר בקונגרס הלונאי שזה עתה נוצר להקדיש חמש שנים לפחות לניסוח חוקה שְכולה דברים שלממשלה אסור לעשות, ליצור רשות מחוקקת שתתפקד כעיקר כפרקליטו של השטן כדי למעט את מספר החוקים, ולהימנע מלחייב אנשים לעשות דבר מה שאנשים אחרים חושבים שהוא טוב עבורם. אם בכל זאת חפצים המחוקקים לחוקק חוק שהוא לתועלת אחרים, עליהם לממן אותו מכיסם. אל לממשלה להטיל מסים, ובזכות משאביה הצנועים לא תגדל להיות מפלצת (עמודים 300-302).

החברה הטֶראנית שמתאר היינליין היא התגלמות כִּשלי הדמוקרטיה: דמוקרטיה מנוהלת (managed democracy), חברה הסובלת מחקיקת-יתר (ר' עמוד 26), שמנהליה הבלתי מוכשרים מנהלים אותה לתועלתם האישית בלבד, שהיעדר שוק חופשי בה גורם לחלוקה מעוותת של המשאבים והמזון. היינליין נוטה לפשט את המצב בטֶרה כאילו מקורו בניהול משאבים לקוי ובדמוקרטיה מנוהלת, ופתרונו בשוק חופשי ובעיתונות חופשית. ניתן להסיק מכך שעמדתו היא שגם בזירה המדינית, כל מדינה צריכה להסתמך על כוחותיה בלבד ולא להיות למעמסה על האחרות – מעין דרוויניזם חברתי ברמת הסדר העולמי. מדינות חלשות אינן זכאיות לעזרה יותר מאנשים חלשים. בכך קיצונית עמדת היינליין אף יותר מעמדת אבות האומה. אבות האומה, טוען אריאלי, האמינו ב-Laissez Faire בתחום הכלכלי, אך לא בתחום המדיני וחששו כי "אילו היה מעמד אחד או גורם אחד במדינה חסרת איזון חוקתי נוטל את השלטון לידיו… היה קם ועושק את כל יתר הגורמים." (שם, עמוד 24). אולם בלונה אין ריסונים ובלמים. השלטון אמנם מצומצם בגודלו אך תחומי השפעתו נרחבים. המהפכנים הלונאיים מדברים על שלטון מצומצם (בעיקר באמצעות פרופ') אך שלטונם כמעט טוטליטרי – באמצעות מייק, יש להם שליטה מוחלטת על אמצעי התקשורת והמסרים המועברים באמצעותם, שליטה מוחלטת על כל התשתיות, על הכספים ועל הכלכלה. באמצעות המסרים הסלקטיביים והצבת אנשיהם בעמדות מפתח, יש להם גם שליטה על הלונאים. נדמה לי שלולא חדל מייק לתפקד בסוף המלחמה, היה נותר השלטון כשהיה – שלטון טוטליטרי המתחזה לשלטון הממעט למשול.

כיצד מיישבים את הרטוריקה עם הפרקטיקה? אולי באמצעות הנחתו של היינליין כי ההמון אינו כשיר למשול. אולי כדי להוציא את ההמון מחושך לאור, צריכים אנשים "נעלים" יותר להובילו, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אין לתת לקבוצה משימה שיכול לבצע יחיד

אלקסיס דה טוקוויל ומבקרים אצילים אחרים באמריקה חששו כי הדמוקרטיה היא איום לאינדיבידואליות וליצירתיות בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים[38]. היינליין שותף לדעתם. הנתיב המוביל מדמוקרטיה למדינאות כושלת עובר, לדעתו, דרך הבחירות הדמוקרטיות או, במתכונתן המצומצמת – הוַעדה. הבחירות מעלות לשלטון דמגוגים חסרי מעוף, ומותירות אותם תלויים בדעת הקהל, תלות המאלצת אותם לקבל החלטות פופולאריות ובלתי הגיוניות (ר' עמוד 40). הוַעדה, עוד כלי "דמוקרטי" לקבלת החלטות, סובלת מאימפוטנציה הנובעת מריבוי דעות. הפרופ' שוטח באוזני וויאו את מִשנתו כי התא האידיאלי בגודלו לקבלת החלטות הוא בן שלושה חברים לכל היותר, וכי בכל קבוצה גדולה יותר (בתור דוגמא משמשת לו משפחתו של מני) נדרשת החלטת יחיד (כמו Mum), שינהל את הקבוצה ביד רמה:

“…more than 6 people can’t agree on anything. 3 is better – and one is perfect for a job that one can do, this is why parliamentary bodies all through history, when they accomplished anything, owed it to a few strong men who dominated the rest.” (p. 205).

בניגוד לעמדה הדמוקרטית המקובלת, היינליין סבור כי ועדות רק מפריעות לאנשים אינטליגנטיים וחזקים לקבל החלטות טובות. המִתאם ההפוך שהוא רואה בין איכות ההחלטה וגודל הקבוצה שצריכה לקבל אותה עולה בבירור מהציטוט הבא, שבו מסביר פרופ' למני מדוע העליב, לכאורה בניגוד לכל הגיון, חבר בועדת רשות לונה שדנה איתם בגורל לונה:

“Comrade [Mannie], that committee [Lunar authority committee] was too small, its chairman too intelligent, there was always the hazard that they might offer an acceptable compromise… Had we been able to force our case before the Grand Assembly, there would have been no danger of intelligent action. But we were balked. The best I could do was to antagonize the committee, even stooping to personal insult [to the Argentinean representative] to make at least one holdout against common sense.” (p 276, הדגשות שלי).

ובמילים פשוטות: קבוצות גדולות אינן מסוגלות לקבל החלטות אינטליגנטיות, משמע, דמוקרטיית נציגים מוּעדת לקבל החלטות מטופשות, חסרות היגיון: "Manuel, do you really think that mob of retarded children can pass any laws?" (עמוד 205).

השלטון נובע מהעם, אך העם לא כשיר לבחור או להיבחר

המאבק הלונאי מתבסס על ההנחה המובנת מאליה לכל אמריקאי (וכבר נוסחה על ידי ג'פרסון ב"זכויות אמריקה הבריטית") כי הממשל נועד לשרת את העם, וכי לכשנכשל במשימתו, יכול העם להחליפו באחר. הממשל בעיני היינליין נובע מהעם ומשרת את העם, אך הוא אינו "שלטון עממי", כפי שכתב ג'רמי בלנקפ, כומר מניו אינגלנד, אל ידיד בימי ניסוח החוקה האמריקאית: "הבה נקבע את העיקרון, כי ממשל נובע מן העם; אך יש ללמד את בני העם…, כי אין הם מסוגלים למשול בעצמם" (אריאלי, עמוד 22), הוא מתבטא במתינות. להלן דעותיהם הנחרצות יותר של בני תקופתו:

"… רוג'ר שרמן, אשר קיווה כי 'העם… ימעט לעשות ככל האפשר בכל הנוגע לממשל'; ויליאם ליווינגסטון, שאמר, כי 'מאז ומתמיד לא היה העם מסוגל ליטול את סמכויות השלטון בידיו – וכן יוסיף להיות עד עולם';… המילטון אשר טען כי ההמונים 'הסוערים וההפכפכים' אינם 'מוציאים משפט נכון או עושים צדק אלא לעיתים רחוקות'… (אריאלי, עמוד 20).

פרופ' מבטא את דעתו של היינליין על ממשל נבחר: "In past history popularly elected governments have been no better and sometimes far worse than overt tyranny." (עמוד 301). אריאלי מבטא את דעתם של מנסחי החוקה:

"עיקרון ראשי באמונתם של האנשים שיצרו את החוקה היה הרעיון, כי לעולם לא תוכל דמוקרטיה להיות יותר מאשר שלב מעבר בממשל, כי זו מתפתחת תמיד לעריצות… או לאצילות." (עמוד 29).

לאור השקפה זו, שמחזיקות בה גם דמויותיו של היינליין עבורו, מה הוא, אפוא, השלטון האידיאלי? בעיני היינליין – מונרכיה נאורה. את דעתו מבטא סְטוּ, אציל בעל מגילות יחסים מפוארות:

“… I’m a royalist because I’m a democrat… A king is the people’s only protection against tyranny… especially against the worst of all tyrants, themselves.” (p. 304).

שאיפתו של היינליין למנהיגים שונים מאד מאלה שהוא רואה לנגד עיניו בעולמו משתקפת בעומד בראשה של האוליגרכיה הלונאית, המונרך הנאור האולטימטיבי – המחשב: בלתי משוחד (unbiased) ושלא ניתן לשחדו (unbribable), בעל ידע מושלם, כוח חישוב מושלם, מהירות החלטה מדהימה, שליטה ותפיסה נרחבות.

יש לציין כי היינליין מתנגד לדמוקרטיה לא ממניעים אריסטוקרטיים נצלניים, אלא פשוט כי הוא חושב שהיא מזיקה להמון יותר מאשר ממשלים אבסולוטיים או אוליגרכיים. חולשתו של שלטון דמוקרטי פופולארי היא שאין הוא מסוגל לקבל החלטות בלתי פופולאריות, אף אם אלו משרתות את מטרות האזרחים בטווח הארוך. אחזור על דברים שכתבה הארייט מרטינו בשנת 1830: כי "The worship of Opinion is, at this day, the established religion of the united states." בגלל זה מציע פרופ' לקונגרס הנבחר למנות לועדות דווקא מועמדים לא פופולאריים. ובגלל זה נאלצים הלונאים לעבור לאלימות אחרי ששיחותיהם עם הועדה נכשלות. ההכרה בתביעות הלונאים היא החלטה נכונה, אך בלתי פופולארית. מנהיגי טֶרה, הנבחרים בבחירות דמוקרטיות, אינם מסוגלים לקבלה. ראשית, כי הם פועלים בועדות (the Grand Assembly למשל) ושנית, בגלל שהם תלויים בדעת הקהל להמשך כהונתם. הדרך האלימה משיגה את המטרה על ידי שינוי דעת הקהל, המביא בתורו לשינוי החלטת הפוליטיקאים.

טֶרה, בעיני המחתרת הלונאית, היא התגלמות הרעות החולות בדמוקרטיה: שלטון פופוליסטי, בלתי הגון, כפייני, הגובה מסים גבוהים מבלי ליתן תמורה. מרבית הגופים השלטוניים הטֶראניים מורכבים מעסקנים נטולי שיעור קומה שפילסו את דרכם לצמרת, ומרבית בוחריהם אינם מבחינים בין ימינם לשמאלם ונתונים לדמגוגיה זולה באמצעות העיתונות "החופשית"[39]. היינליין מציג שלטון דמוקרטי כזה על מנת לאשש את טענתו כי הזכות לבחור ולהיבחר, שהיא הזכות להשפיע, צריכה להיות מוגבלת לאנשים בעלי שיעור קומה. לכן הוא מותיר את הלונאים שלו בידיה של קבוצת אליטה אוליגרכית, המסווה את עצמה ואת פעילותה באצטלה של "רצון העם".

אבל, היינליין מבין שאין אפשרות אמיתית לערער עד כדי כך על הנחות היסוד האמריקאיות בדבר דמוקרטיה, בדבר דעת הקהל, בדבר "רגשות הציבור". כפי שאומר ג'ורג' מיסון, אף הוא מהאבות המייסדים: "על אף הדיכוי ואי הצדק הרווחים בקרבנו בעטיה של דמוקרטיה, נוטה רוח העם לצידה, ויש להתחשב ברוח העם." (עמוד 22). על כן את הצעותיו למונרכיה מביע סְטוּ בפורום מצומצם של האוליגרכיה הלונאית, ואילו לעיני הציבור הלונאי מוצגת תמונה אחרת: האוליגרכיה מכירה בערך הסמלי של בחירות, אך יוצרת מצג שווא הן של בחירות והן של היענות לדעת הקהל:

In each age it is necessary to adapt to the popular mythology. … in this age the myth is ‘the will of the people’… in this day and age elections are a necessary ritual.” (pp. 284-5, הדגשה שלי).

איך עושים זאת? מקימים קונגרס בובות, ומזינים אותו במשימות סרק, כשמשימתו האמיתית אחת:

“Am sure that [prof] never wanted anything but a body which would rubberchop [rubberstamp] what we were doing and thereby do make it ‘voice of the people’.” (p. 298).

האוליגרכיה השלטת "קובעת את רצון העם": " Comrade Adam and I had long discussions about how to determine the will of the people…" (עמוד 284). היא מנהלת את ההמון הנבער אל המהפכה, במהלכה ואחריה בסדרה של מניפולציות ערמומיות – על ידי העברת מסרים סלקטיביים באמצעות התקשורת (הנשלטת על ידי מייק), על ידי המצאתו של אדם סלין הכריזמטי[40], על ידי שיסוי החיילים בלונאים כדי לאחדם בתיעוב כלפי החיילים, וככנה וכהנה. שיא השיאים הוא בחירת קונגרס במערכת בחירות מושחתת מיסודה (עמודים 284-6), המתחילה באיסוף חתימות למועמדים מועדפים בסיועה המאורגן של רשת הסטיליאגי, וסופה (כנראה) בפרסום תוצאות "האמת" שקלט המחשב – הרי הוא מייק מיודענו הקונדס.

מן הכתוב עולה בבירור כי היינליין נחרד מהשתלטות "המוני העם" על השלטון. אם לא מונארך, אז שלפחות אוליגרכיה מוכשרת וניטראלית, אם אפשר מוכשרת וניטראלית עד מִחשוב, תנהל את ענייני האומה ותגן עליו מפני הרדיקליות הצפונה בדמוקרטיה.

סיכום

"The Moon Is A Harsh Mistress" נכתב על ידי רוברט היינליין כמשל אלגורי. יותר מכל ספר אחר שחיבר, ספר זה מבטא את משנתו הפוליטית-חברתית-כלכלית של היינליין, שהתגבשה כתוצאה מנסיבות חייו וגידולו. המשל, הנסוב סביב שחזור של המהפכה האמריקאית, שופך אור על ארה"ב של אותה תקופה, ועל הפער בינה לבין האידיאל שהציבה לעצמה ופעם עמדה בו בכבוד. באמצעות האנלוגיות בין לונה לאמריקה הצעירה ובין טֶרה לאירופה ולאמריקה של תקופתו, היינליין מבקש להתריע על השבר המוסרי, החברתי, השלטוני והאינדיבידואלי שהתחולל לנגד עיניו בשנות החמישים והשישים.

היינליין נאמן בספרו להשקפותיו, ואינו חושש לבטא דעות המנוגדות לקונצנזוס, אם כי לעיתים הוא מכיר בכך שהקונצנזוס חזק מדי. מרבית השקפותיו אופייניות לגבר אמריקאי לבן, בֶּן גילו ומעמדו של היינליין. חלקן השקפות מושרשות, וחלקן השקפות חדשות שאימץ לעצמו במהלך השנים. בשני סוגי ההשקפות הוא מאמין, אולם הסוג השני אינו מושרש בו היטב, ופליטות קולמוס אקראיות חושפות את השקפותיו הישנות, ה"גרסא ד'ינקותא" שלו. בהשקפות הבלתי-קונצנזואליות שלו ניתן לזהות עקרונות וערכים המאפיינים את אמריקה מאז ינקותה, אשר מרביתם מופיעים במסמכים המכוננים שלה כגון החוקה, "זכויות אמריקה הבריטית" וכו'. לעיתים הוא מחזיק בפרשנות "מודרנית" לעקרונות אלו, ולעיתים בפרשנות שהחזיקו האבות המייסדים.

אחת השאלות שעלתה בדעתי פעם אחר פעם במהלך הניתוח היתה עד כמה היה התעניין היינליין בהיסטוריה. היינליין היה מדען ולא היסטוריון, אך גם היה אוהב ספר ומשכיל. אין ספק שהכיר היטב את העובדות הקשורות במהפכה האמריקאית, אך אין לדעת עד כמה הכיר את "מסמכים מכוננים" (מלבד החוקה שכל תלמיד אמריקאי חייב להכיר) ואת הכְּתבים הסוציולוגיים כמעט של אנשים כטרנר ודה-קרבקר. אם הכירם, הרי שעיצב את דמויותיו אחת לאחת עם התיאור הסוציולוגי. אם לא הכיר, הרי שניחן ברגישות יוצאת דופן, קלע לדעת חכמים, ואישש את השערתו של Lipset כי חלק מהערכים הנובעים ממקורותיה המהפכניים של אמריקה נותרו חלק מתפיסתם העצמית של האמריקאים עד עצם היום הזה (Lipset, עמוד 103).

 

ביבליוגרפיה

 

  • אריאלי, יהושע, 1967, המחשבה המדינית בארה"ב.
  • אריאלי, יהושע, תשמ"ו (1986), "משמעות הסְפר בהיסטוריוגרפיה האמריקנית", בתוך א. גוטפלד (עורך) החוויה האמריקנית, עמודים 65-83.
  • ג'פרסון, תומס, 1774, "השקפה מסכמת על זכויות אמריקה הבריטית", בתוך א. גוטפלד (עורך), 1987, הדרך למהפכה ולעצמאות ארה"ב, עמודים 210-216.
  • דה-קרבקר, מישל גיום ז'אן, 1782, "אמריקני מהו?", בתוך אריאלי, יהושע, 1967, המחשבה המדינית בארה"ב, עמודים 71-77.
  • הופשטטר, ריצ'ארד, 1969, המסורת המדינית של ארה"ב ויוצריה.
  • מוריסון, קומאג'ר וליכטנברג, 1984, ההיסטוריה של ארצות הברית.
  • פרידמן, אריאלה, 1996, באה מאהבה אינטימיות וכוח בזהות הנשית.

§    Degler, C. N. 1959, Out of Our Past: The Forces That Shaped Modern America. Chs. 9, 13.

§    Hollinger, David, 1995, Post-ethnic America – Beyond Multiculturalism, pp. 131-163.

§    Lipset, Seymour Martin, 1963, “A Changing American Character”, selection from The First New Nation.

§    Myrdal, Gunnar, 1944, An American Dilemma, pp. 235-243.

§    Reisman, David, “From Inner-Direction to Other-Direction”, selection from the Lonely Crowd.

נספח 1 – הפער בין אתוס למציאות

נקודה מעניינת בחברה האמריקאית ובאתוס שלה, הוא שאתוס לחוד ומעשים לחוד, והקיום האמריקאי רווי פרדוקסים בין האתוס לבין המציאות:

  1. ארה"ב היא מעצמה עולמית, ולה דריסת רגל צבאית ותרבותית בכל העולם, מובילה עולמית במודרניזציה, אולם מרבית תושביה מעולם לא יצאו ממדינתם והם קרתנים ופרובינציאליים.
  2. מדינה שחרתה על דגלה את ההפרדה בין דת למדינה, אך על המטבע שלה את אמונתה באלוהים; אולי היחידה מבין הדמוקרטיות המערביות שמנהיגיה מצהירים ללא הרף על אמונתם באלוהים ומצטלמים נכנסים לכנסיות, כתנאי להצלחה בבחירות, ועם זאת חששה לבחור נשיא מזרם דתי שונה (קנדי).
  3. עושר אדיר ומוביליות חברתית רבה ומנגד עוני נורא, תרבות רחוב ואלימות קיצונית.
  4. הדמוקרטיה החזקה, היציבה והותיקה ביותר בעולם המודרני, עם אחוזי בחירה קלושים ופוליטיקאים בינוניים.
  5. מרכז עולמי מוביל להישגים מדעיים ואינטלקטואליים, שופע מוסדות מחקר והשכלה גבוהה, ממש מֶכָּה לסטודנטים מכל רחבי העולם, עם תרבות המונים הבזה לאינטלקטואלים ומעלה על נס את "האדם הפשוט".
  6. פלורליזם כערך על מול סטנדרטיזציה מונוטונית של חיי היום יום (דיור, לבוש, מוצרי תרבות); חירות כאידיאל ושוויון כערך, ומנגד אפליה מתמשכת וחוקית באחרונה מבין מדינות המערב לאסור על העבדות בתחומיה.

חלותו של האתוס כה נרחבת ומוטמעת עד שהמקופחים והנפגעים מהפער שבין האתוס לבין יישומו במציאות, תובעים את עלבונם (ותיקון מצבם) מכוחו של האתוס, מתוך אמונתם בו, ולא מנסים לקעקע אותו:

“the American Negroes know that they are a subordinated group experiencing… the consequences of the fact that the Creed is not lived up to in America. Yet their faith in the Creed is not simply a means of pleading their unfulfilled rights… With one part of themselves they actually believe, as do the whites, that the Creed is ruling America.” (Myrdal, p. 237)

 

בכך דומים הלונאים לשחורים. גם הם תובעים את חירותם בשם אתוס המקובל על האומות הפדרטיביות. עם זאת, היינליין מפוכח יותר מהשחורים – לוֹ ברור כי האתוס של האומות הפדרטיביות הוא רק דיבורים. הלונאים שלו משיגים את מבוקשם רק על ידי פריצת הסדר הקיים – התנהגות "משוגעת" ואלימות.

 


[1] Lipset, עמודים 119-121. Lipset טוען כי בכך התהפכה המגמה לעומת המגמה הפרוגרסיבית ששררה בשנות השפל, ששמה דגש על שוויון וליברליות ולימדה את הצעירים כי אישיות תחרותית היא שורש כל רע.

[2] התנועה אל הפרוורים היתה גם מעין "חזרה אל הטבע". כמה אירוני שבשם החזרה אל הטבע רמסו חברות הבניה אלפי דונמים של טבע "אותנטי". אינדיקציה נוספת לכך היתה שורה ארוכה של מוצרי תרבות, ובראשם סרטים וסדרות טלוויזיה, שהאדירו את חיי הכפר והבוקר (cowboy).

[3] היתה בכך גם ריאקציה לפועלו הסוציאלי של ממשל רוזוולט, שאמריקנים רבים סברו שהוא מוגזם.

[4] הגנת המארשלים אפשרה לתלמידים וסטודנטים שחורים להוציא לפועל את החלטות בתי המשפט הפדראליים ולהירשם למוסדות חינוך שהיו מופרדים גזעית עד אז.

[5] דוגמא לשרירותיוּת והמקריוּת בה התחוללו מאורעות שהסלימו את הסכסוך: ג'יימס טאוּנְסנד, חבר פרלמנט בריטי, יזם את החוקים הנקראים על שמו כתגובה לפרובוקציה של חבר פרלמנט אחר, שהתגרה בו שהוא חושש להטיל מסים על המושבות. החוקים היו אחד מה"קשים" האחרונים שהוטלו על גב המתיישבים.

[6] “Long distance purpose was to make things as much worse as possible.” (p. 117, הדגשה שלי)

" The Prof kept saying we needed a ‘Boston Tea Party,’ referring to a mythical incident in an earlier revolution…” (pp. 169-170)

[7] תפיסתה כמקום מפלט מתבטאת בשם New Haven למשל.

[8] למשל "היפריון", מאת דן סימונס ו"נערה בנוף" מאת ג'ונתן לת'ם, שניהם בהוצאת אופוס.

[9] אפילו מחזות זמר קלילים ועליזים האדירו דמויות שפרסומן בא להן על קטל אינדיאנים, כמו "Calamity Jane" בגילומה של דוריס דיי. בסרט טוען כלפיה אקדוחן אחר שהיא קוטלת אינדיאנים כה מהר עד שאין הוא מבין למה המושל טורח להזעיק את כוחות הצבא.

[10] לא היתה זו הפעם הראשונה שאמריקה עסקה בנושא האקולוגיה. גם התנועה הפרוגרסיבית האמריקנית עסקה בבעיה זו וניסתה להתמודד עמה, אולם עם שקיעתה של התנועה נזנח הנושא ושב למוקד העניין הציבורי רק בשנות השישים.

[11] "השקפה מסכמת על זכויות אמריקה הבריטית", אוגוסט 1774.

[12] חוקי הספנות – א. המסחר מתנהל בכלי שיט אנגליים בלבד, בעלי צוות אנגלי. ב. כל תנובת המושבות נמכרת לאנגליה במחירים שהיא קובעת. ג. כל היבוא אל המושבות עובר דרך אנגליה וחייב במכס.

חוק מס ההכנסה – ניסיון לגבות מס מהמתיישבים.

חוק הבולים – ניסיון שני לגבות מסים מהמתיישבים בצורת בולי הכנסה שחובה להצמיד לכל מסמך.

[13] שליחת כוח משטרה נרחב ללונה; הקמת רשת בתי משפט פליליים וחקיקת חוקים שיחולו על כל תושבי לונה; הקמת רשת בתי ספר ציבוריים ו"בתי ספר לאינדוקטריניזציה" למבוגרים; הקמת ועדת תכנון כלכלית, הנדסית וחקלאית; העברת כל העובדים מעבודות "לא מועילות" לעבודות "מועילות" כמו כריית קרח; הקמת חוות ענק שתנוהלנה על ידי רשות לונה; ועוד.

[14] זכויות אמריקה הבריטית, עמוד 216

[15] הספר נכתב שנים ספורות אחרי עימות "מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בקובה, שהביאו את המעצמות אל סף מלחמה גרעינית.

[16] "סין הגדולה" של היינליין משתרעת על כל אזור דרום מזרח אסיה והפאסיפיק, כולל אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור, מלזיה, סיאם וחלקיה המזרחיים של ברית המועצות לשעבר (עמוד 30).

[17] Webster’s New World Dictionary & Thesaurus

[18] הדבר מקביל במידה מסוימת למטוטלת הפוליטית בארה"ב: בשנים קשות מנצחים הדמוקרטים, ובשנות שפע – הרפובליקנים.

[19] Maria – ימות הירח, אזורים אפלים ושקועים על פני הירח, מעין מכתשי ענק, הנראים כמו אגני ימים אדירים.

[20] היינליין מוסיף אזכורים להיסטוריה עתידנית, שהמתרחשת אחרי תקופת כתיבת הספר, למשל, התרסקות של ספינת חלל על כפר בלגי או השתלטות סין על כל אזור אסיה והפאסיפיק.

[21] מעניין, אגב, שהיינליין מפקיד את השיפוט, כמו את ניהול המהפכה והחברה בלונה, בידי נציגי המעמד הבינוני כמו השופט ברודי (הבורר "הרשמי" של לונה סיטי) ומני עצמו. "לקחת את החוק לידיים" זה מצוין, כל עוד הידיים ידי המעמד הבינוני הלבן.

[22] ייתכן כי האומה המורכבת מאינדיבידואליסטים היתה מלכתחילה יותר מיתוס מאשר אמת, שכן כבר בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, העירה הארייט מרטינו כי "The worship of Opinion is, at this time, the established religion of the United States." (Lipset, 106).

[23] מני מתאר בזוועה כיצד משפחה שלמה של פושטי יד הודיים יכולה לדור על שטח מדרכה של ארבעה מטרים רבועים מול חנות במשך דורות. הנחתו הסמויה היא "משנה מקום משנה מזל", כפי שמציעה וויאו לחוואי פושט רגל, לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש בהונג-קונג לונה.

[24]"every Loonie has his hole", עמוד 226; הלונאים לעולם לא דוחפים את אפם לעניינים לא להם.

[25] מִחזור המים הוא מקסימלי: מקרח למי שתיה, למי הדחה למי השקיה ליבולים; אנשים נקברים בערוגות הפרחים המשפחתיות. כשמני, פרופ' וסְטוּ שבים מכדור הארץ ללונה, הם עוברים פעולות "טיהור" כדי להיפטר מכל המחלות שיש בכדור הארץ, שמני מזכיר בהרחבה בעמוד 225.

[26] באסיפת מחאה טוענת וויאו כך:

“… what we don’t have is a free market. We must get rid of the Authority!” (p. 31)

[27] כיום הדרוויניזם החברתי איננו politically correct, אך הוא ניכר במדיניות הרווחה המצומצמת בארה"ב, המדינה העשירה ביותר בעולם עם הפערים החברתיים הקיצוניים ביותר. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של ניסיונות מצד עשירים לכבוש עמדות כוח, כמו המרוץ לנשיאות של רוס פרו. יש לציין עם זאת, כי נסיונות אלה נעשים במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים (בחירות דמוקרטיות).

[28] Lipset, עמוד 101.

[29] זאת בניגוד לחירות "חיובית" – "כל מה שלא מותר – אסור."

[30] ניתן לראות זאת היטב בסרט "האיש שידע יותר מדי", שביים אלפרד היצ'קוק, בסצינה שבה מודיע האב לאם שבנם נחטף. בעוד הוא מטכס עצה בקור רוח כיצד להתמודד עם החטיפה, היא נכנסת להיסטריה ופורצת בבכי. בהחלטה גברית אופיינית, מחליט הרופא להזריק לה סם הרגעה.

[31] ביצירותיו המאוחרות של היינליין, כמו "החתול העובר דרך קירות" (1985) ממלאות נשים תפקידים מרכזיים יותר ומעוצבות באופן שטריאוטיפי פחות מאשר ביצירותיו המוקדמות כמו "גר בארץ נוכריה" (1961).

[32] הייזל עומדת בראש "Baker Street Irregulars", חבורות ילדים שמשמשות את המורדים לשליחויות והפצת חומר תעמולתי.

[33] אין חדש תחת השמש: גם היום מעבירים מתפקידן את הנשים שהוטרדו מינית ולא את המטריד, ועורכי דין מעיזים לטעון במשפטי אונס כי אשה הלובשת בגדים חושפניים אשמה בתקיפתה על ידי גברים.

[34] סערת שמש רדיואקטיבית שאליה נחשפה וויאו בזמן ההגליה ללונה גרמה לה ללדת תינוק מפלצתי. לאחר כן התגרשה, עברה עיקור ופנתה לפעילות פוליטית.

[35] שם, עמוד 45. אגב, מלבד זנות, פונדקאות היא אולי המקצוע המביא לשיא את ההתייחסות לאשה כאובייקט.

[36] בשנות השישים הפכה הטלוויזיה לשחקן ראשי בזירה הפוליטית. העימות הטלוויזיוני הראשון בין מועמדים לנשיאות התקיים בין קנדי לניקסון ב1960-. הצופים בעימות בטלויזיה התרשמו יותר מקנדי, המאזינים ברדיו התרשמו יותר מניקסון. המקטרגים על הטלוויזיה נוהגים להציג עימות זה כנקודת שבר במנהיגות של עקרונות ואידיאלים ומעבר למנהיגות של הופעה ורושם.

[37] כשמני צופה בדיוני הקונגרס הראשונים, בייאוש הולך וגובר מנטיית הנציגים להמציא חוקים שיצמצמו את חופש המחיה של לונאים אחרים, הוא קובל "I was almost sorry we got rid of Mort the Wart [the warden]. He stayed holed up with his women and didn't tell us how to run private lives." (עמוד 205).

[38] Lipset, עמוד 106.

[39] וגם באמצעות משרד יחסי הציבור ששוכר סְטוּ. ניתן לומר "If you can’t beat them, use them."

[40] יש דמיון מסוים בין דמותו של אדם סלין (135-6) לבין קנדי. שניהם צעירים כריזמטיים, כבני ארבעים, משכילים, אינטלקטואלים ובני תרבות, עשירים ומצליחים, המנהיגים בזכות אמצעי תקשורת אלקטרונית ובאמצעותם. הדמיון מעיד אולי על שהיינליין מכיר בשינוי שחל בדמות המנהיג הפופולארי. אולם בעוד קנדי הוא מנהיג פופולארי (פופוליסט, בעיני היינליין), אדם סלין הוא בסך הכל ה-Facade של מייק, המחשב האוליגרך הנאור.

 

תגובות
  1. היי יעל, עדיין לא קראתי אבל אני כבר אומרת לך תודה, ואני אצ'פר את עצמי בקריאה בהמשך היום, אחרי שאתן לעצמי פטור מהמשך עבודה להיום.
    בקשר לגבהות המצח — לקרוא את הות'ורן זה עונש, עשיתי את זה באוניברסיטה בחוג לאנגלית בלית ברירה. את טוני מוריסון ניסיתי ועזבתי לאנחות (אנחת רווחה שלי). ויש לי עוד רשימה (עיין ערך גילברט וסאליבן) של סיפורת שעונה על ההגדרה overrated….

    צ'או לבינתיים.

  2. eilonvi הגיב:

    וואו – זה ארוך, ולכן יקח לי קצת (הרבה) זמן לקרוא 🙂 אבל תמיד תמיד אהבתי את רוברט היינלין – למרות שדוקא את הספר הזה וגם את אזרח הגלקסיה עוד לא קראתי.

  3. רון ברק הגיב:

    תודה על ה"נייר" על אחד הספרים האהובים ומעוררי המחשבה ביותר.
    אגב, כיוון ש-tanstaafl, הרשי לי להעיר על שגיאת כתיב קטנה: שעשו ששימוש במיתוס הפיוניר
    רון.

  4. […] בפוסט קודם סיפרתי שההשכלה הספרותית הפורמלית שלי מצומצמת להחריד – בערך 3 קורסים מתוך כמה עשרות. אך אחד הקורסים שלמדתי, ואפילו בהנאה רבה, היה הקורס של ד"ר סמדר שיפמן "ספרות פנטסטית לקראת סוף המאה". זה היה בשנת 1997, ואת עבודת הסיום כתבתי על "הדוכס אנטון והמשרתת זוגה", סיפור קצר המופיע בתחילתו של הספר "עשו" מאת מאיר שלו. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s