אמציה פורת קוצף: "יצחק לאור – אזוב קיר"

פורסם: 30/11/2008 ב-מה קורא בענף*
תגים: , ,

על ברונים ובריונים

אמציה פורת

התפרסם ב"מכתב הלילי העיתי" בעריכת "אהוד בן עזר"

באחד ה"פורומים" לספרוּת באינטרנט התפרסמה ביום 15.9.06 רשימת ביקורת על הספר "מלאך האבן" מאת הסופרת הקנדית מרגרט לורנס, שיצא לאור בהוצאת "כרמל" באותה שנה, בתרגומי שלי. לתרגום עצמו יוחדה פסקה קצרה, וזו לשונה:

ושתי מילים על התרגום. מזמן לא נתקלתי בתרגום שעושה עוול כה משווע לספר. אמנם לא קראתי את המקור כדי לערוך השוואה הוגנת, אבל הספר נכתב ב-1964 ולא בשנת 1864. הדוברת היא אישה כפרית חסרת השכלה. אמציה פורת שם בפיה שפה תנכית וחצצית. במקומות מסוימים פשוט לא הבנתי את העברית. זה פחות מורגש כשמדובר בשמות עצם, אבל בדיאלוגים זו בעייה קשה.
אני רוצה לציין שקראתי ביקורת של רות אלמוג, המשבחת את התרגום.

עד כאן לשון ביקורת התרגום. כדרכם של פורומים יש שהדברים נכתבים בעילום שם, והכותבת מכנה את עצמה בשם "הר הקסמים". תלחצו ב-Google – הר הקסמים מלאך האבן, ותקבלו את הרשימה.
נוותר כאן על קושייה מתחכמת כגון האם היו מתרגמי יצירות צ'ארלס דיקנס לעברית בעשור האחרון צריכים לתרגם אותו לעברית של המאה ה-19; או על השאלה מהי בעצם הניגוּדיות שבין "שמות עצם" ובין "דיאלוגים" – נוותר על שאלות כאלה ונתרכז בשאלה אחת: האומנם הייתה הדוברת נבערת, "אישה כפרית חסרת השכלה", כמו שהוצגה ברשימה. מדובר בזקנה קנדית בת תשעים, הָגָר שיפלי שמה, שמספרת את זיכרונותיה ועושה את חשבון חייה. על ילדותה ונערותה היא מספרת בין שאר דברים: "הייתי תלמידה טובה בבית הספר, ואבא היה מרוצה. כשקיבלתי לפעמים כוכב הצטיינות על עבודתי, היה נותן לי שקית של ממתקים…" (עמוד 15 בתרגום העברי). במקום אחר היא אומרת: "אבל עכשיו [בזקנותי] אני מרגישה שאילו פסעתי ועליתי בזהירות אל חדרי, וניגשתי חרש אל הראי, והפתעתי אותו, הייתי רואה שם שוב את הָגָר ההיא בעלת השׂער המבריק, אותה סייחה שחורת רעמה שנשלחה אל זירת האילוף, אל האקדמיה לנשים צעירות בטוֹרוֹנטוֹ." (עמוד 39).
שכּן אביה, סוחר אמיד, מנכבדי העיירה, מאוכזב משני בניו החלשים, ובבוא העת הוא מחליט לשלוח למכללה את בתו דווקא, שירשה ממנו את אופיו החזק והקשה שלו. "כשחזרתי כעבור שנתיים," היא אומרת באירוניה, "ידעתי לרקום, וצרפתית, ולתכנן תפריט לארוחה של חמש מנות, ושירה, ואיך נוהגים תקיפוּת במשרתים, ואיך ייעשה שׂערי בתסרוקת ההולמת ביותר – לא הסגולות והליטושים האידיאליים לחיים שעתידה אני למצוא את עצמי חיה בסופו של דבר, אבל באותה שעה לא ידעתי זאת. הייתי בת פרעה השבה בלי חמדה אל צל קורתו, אל ארמון הלבֵנים המרובע, אותו כיסוי קישוטי מוזר כל כך על ארץ בראשית פראית." (עמוד 40).
כך, בלשון "תנכית וחצצית" זו, כמו שהיא נראית לגברת "הר הקסמים" הנאורה, היא מספרת על שיבתה אל הבית המפואר, יחסית לעיירה הזאת, שבו לא הוצרכה לנקוף אצבע בעבודות הבית, כי הייה להם משרתת קבועה לכך. במעמד שיבתה זו אל ביתה בתום לימודיה היא אומרת לאביה: "אני רוצה להיות מורה. אני יכולה לקבל את בית הספר של סַאוּת וָצַ'קְוָה." נראֶה אפוא שעוד כשלמדה במכללה ביררה זאת. אביה מתקומם ומרים קול: "נראֶה לך ששלחתי אותך למזרח לשנתיים ימים רק כדי שתוכלי לקבל עלייך בית ספר של כיתה אחת? […] את לא תהיי מורה, גברת." (עמוד 41).
בסופו של דבר, כלשונה שלה, "לא הלכתי להיות מורה. נשארתי וניהלתי את החשבונות של אבי, מילאתי למענו את תפקיד המארחת [אִמהּ אשת אביה אינה בחיים], שוחחתי בנעימה דיפלומטית עם אורחים, עשיתי כל מה שציפה ממני, כי הרגשתי (לפעמים מתוך משטמה, לפעמים מתוך ייאוש) שעלי להחזיר לו את הוצאותיו, ואחת היא במה זה יעלה לי. אבל כשהביא הביתה בחורים, להציגם לפניי, נהגתי קרירות בכולם." (עמוד 42).
כך עשתה שלוש שנים. ואז קמה אותה סייחה פראית, ונגד רצונו של אביה, ולמרבה הפליאה בעיירה, היא נישאת לבּראמפּטוֹן שיפּלי, חוואי אלמן, גברתן חזק אבל איש גס ונבער, בטלן שאינו יודע לכלכל כיאות את מעשיו בחווה, ש"כדי לשפר את מוחו", כמו שהיא מספרת בסרקזם, לא קרא אלא קטלוגים של מרכולים ובתי מסחר להזמנות בדואר (עמ' 100). היא יולדת שני בנים, הבכור נלחם במלחמת העולם הראשונה, ובשובו אין הוא חוזר אל החווה הכפרית עוד, ופעם בחודש הוא שולח הביתה "גלויות מלאות שגיאות כתיב," לצערה של אימו, שהצטיינה, כזכור, בלימודיה. חייה וחיי בניה מלאים התנצחויות ומבוכות קשות בגלל גסות הליכותיו של הבעל ההמוני, עד שלבסוף אין היא עומדת בזה עוד והיא לוקחת את הבן הצעיר, האהוב עליה, ועוזבת את בעלה ואת הבית ועוברת אל עיר. "עשרים וארבע שנים תמימות נגרפו, כמו גדות של חול, בשיטפון ההתנצחויות והמריבות שלנו" (עמ' 102), כלשונה. כלומר מתשעים שנותיה הייתה "אישה כפרית" עשרים וארבע שנים בלבד.
אבל עוד כשהיתה איכרה בחווה ניסתה לשפר את חינוכו של הבן הצעיר, שנראה לה מוכשר ומבטיח, והיא מנסה לתקן את השפה הלא תקנית שבפיו (עמ' 123). ועוד היא מספרת: "פשפשתי בתַרכּוֹס השחור שלי והוצאתי את הספרים שהיו לי במכללה, וחזרתי וקראתי אותם בקפידה ובדקדוק, אבל הם לא עזרו הרבה. הוא היה צעיר מדי לשירה, ורוב החומר נועד ממילא לנשים. כבר השלכתי את כל שירי [רוֹבֶּרט] בראוּנינג, כי כשסיימתי את לימודיי אהבתי הרבה יותר את [אֵליזַבֶּת בּארֶט] אשתו של רוֹבֶּרט, מחַברת Sonnets from the Portuguese, שמצאתי בתרכוֹס, עם סימונים והערות בדיוֹ סגולה, כגון "ר' להלן 'להט'" או "צרתן של נשים" – ששרבטה שם טוּמטוּמית אחת ששמה הפרטי כשמי ש�
�י" (עמ' 104) – אכן ממרחק הזמן יש לה ל"חסרת ההשכלה" גם ביקורת על עצמה בימי לימודיה.
בסיטואציה מסוימת, כשהיא בת תשעים, היא אומרת: "אני לא עייפה כלל […], יכולתי לשיר. אני דומה למֶג מֵריליס, בשיר של [המשורר האנגלי ג'וֹן] קיטְס. עדיין אני זוכרת חלקים ממנו, אף על פי שבוודאי עברו ארבעים שנה או יותר מזמן שהנחתי עיניים עליו. אם זה לא סימן לזיכרון טוב, אני לא יודעת זיכרון טוב מהו." והיא מביאה מן הזיכרון את השיר במלואו (עמ' 132, 142). אחר כך היא מוצאת מקלט בבניין עזוב על חוף הים, ונוכחת שאין שם מים חיים לשתייה, וזו לשונה שם:
"[…] אני משגיחה בבשרי החרב. טיפה של מים לא באה אל פי מאז […] אני לא יכולה לשתות מי ים – הם לא אמורים להיות רעילים? בוודאי. 'מַיִם מַיִם מְלוֹא הָעַיִן בְּלִי טִפָּה אַחַת לִשְׁתוֹת.' [מובאה מתוך הפואמה "הספן הישיש" מאת המשורר האנגלי קולרידג'] זאת צרתי. איזה אלבַּטרוֹס הרגתי, למען השם? יהי כן, עוד נראה – בואי, סַפּנית ישישה, קומי צאי מדרגשך המסריח ונראה מה יימָצא." (עמ' 161).
זה אפוא עולם האסוציאציות של הָגָר שיפּלי, אותה "אישה כפרית חסרת השכלה" שבָדתה הגברת "הר הקסמים" ממוח מטומטם או מנפש אטומה (תבחר נא לה את האפשרות הנוחה לה יותר), אותה הגר שהמתרגם "שׂם בפיה שפה תנכית וחצצית". ואם נגענו בתנ"ך, גם הוא לא זר לה להגר שיפּלי כמו שהוא זר, כמתברר, לגברת "הר הקסמים"; במקום אחד, למשל, הגר נדרשת לספר איוב (עמ' 38), ובמקום אחר היא נדרשת לספר תהלים (עמ' 142), ובמקום אחר היא אומרת: "'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", והיא מתנצלת שהיא לא זוכרת עכשיו מאין השורה הזאת. בוודאי נסלח לאישה בת תשעים, ששכחה שהביטוי שעלה על דעתה לקוח משיר השירים, אבל יש בה די דעת ותחכום או אינטואיציה להוסיף כאן: "ושמא מסיבה כלשהי הזיכרון הזה מכאיב לי" ולתלות בזה את סיבת השכחה (עמ' 71). לא אתפלא כלל אם המשפט "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" הוא אחד המקומות שהגברת "הר הקסמים" מעידה על עצמה שבהם "פשוט לא הבנתי את העברית."
אין פירוש הדברים שהגר שיפלי היא אינטלקטואלית ששוקדת על תוספת דעת ושכלול מחשבתה ורוחה; חייה, ובייחוד אופייהּ, היו קשים ולא תמיד הביאו לה טובה דווקא. אבל מהרצאת דבריה, במין מונולוג של שיח פנימי שמעמיד סיפור בגוף ראשון, ניכר שבהשכלתה הספיקה לקנות לה שליטה טובה בשפה, והוכשרה להתבטא בלשון תקנית טובה, ואפילו יפה.
בחרתי בדבריה של "הר הקסמים" כדוגמה אופיינית לרמת הביקורת עליי בקרב הדומים לה. משום מה ראתה הגברת "הר הקסמים", ברוב זחיחותה, להזכיר בביקורתה את הביקורת של רות אלמוג. ואכן נשאלת השאלה מה ראתה סופרת ומבקרת ספרות ממדרגתה של רות אלמוג לשבח דווקא את תרגום "מלאך האבן" ("הארץ", "תרבות וספרות", 11.8.2006)? את השאלה הזאת צריך כמובן להפנות אליה. אפשר כמובן גם לקרוא את דבריה שם ולמצוא לפחות את מקצת התשובה בהם. אבל לי יש עוד ניחוש מַחץ אחד: שלא כגברת "הר הקסמים", היא פשוט קראה את התרגום בלי הרגשה מפחידה ומקוממת של פחיתות ונחיתות, ולא עוד אלא שהבינה את הנקרא…
ואם תאמר הגברת "הר הקסמים" שיש גם בדבריי אלה מקומות שהיא "פשוט לא מבינה את העברית," אין לי כל טעם וסיבה שבעולם שלא להאמין לה.
ועוד לכל הדומים לגברת "הר הקסמים": "תַרְכּוֹס" פירושה תיבה גדולה להעברת חפצים (trunk באנגלית). אמנם יכולתם לגשת למילון אבן שושן, למשל, ולברר זאת, אבל לא הייתם טורחים לעשות זאת, כמובן – בשביל מה? בשביל ללמוד מילה בעברית? הלוא ברור לכם שמה שלא למדתם עד עכשיו לא כדאי לדעת. ואני מבקש את סליחתם של אלה שאכן טורחים ללמוד ולהוסיף דעת בשפה ובתרבות העברית – לא אליכם התכוונתי.
אני יכול לנחם את הגברת "הר הקסמים" ולומר לה שהיא שרויה בחֶברה טובה. בהשראתה ובניצוחה של גברת אחרת, שהיא עצמה מתרגמת מעולה אבל אישה צרת עין שפלה ועלובה, מתנהל נגד תרגומיי, זה יותר משלושים שנה, מסע השמצות (הכול, לשמחתי, בצד גילויים מחממי לב של הוקרה והתפעלות, אבל לא באלה אני עוסק עכשיו). הגברת הזאת עצמה חכמה מכדי להיכשל בדברי שטות בכתב, אבל לחישות העכנאי שהיא שוקדת להשמיע כל השנים האלה היו "המפץ הגדול" להיווצרות אווירה של איבה לרמה התרבותית הנשקפת מתרגומיי. בשנות השמונים של המאה שעברה, למשל, כתב מאיר ויזלטיר שהוא "לא מכניס את החומר הזה [תרגומי אמציה פורת] הביתה," ולא אגב דיון בתרגום מסויים שלי, אין הוא נוקב בשם של ספר, אלא הכול כדי שלא להשאיר את הנייר חָלק, ולמלא טור שהיה לו בעיתון (גזר העיתון שמור אצלי באיזה מקום, אבל אני לא מתכוון לחפש עכשיו את התועבה הזו). האם מותר לי לנחש מי היה אץ להתנדב אילו היה נהוג אצלנו לשרוף ספרים בכיכר העיר?
בריון בהמי, גס רוח אחר, יצחק לאור שמו, בביקורתו על הספר "רד משה – וסיפורים אחרים" מאת ויליאם פוקנר (עם עובד 2002), פותח את דבריו על תרגומי בזה הלשון: "לדבּר על תרגומי אמציה פורת במונחים של שלילה, פירושו להתפרץ בדלת פתוחה," ("הארץ", "תרבות וספרות", 24.1.03). אכן קבלת פנים תרבותית ונאה לתרגום כזה. ברשימה הזו הוא מכנה אותי ואת שכמוֹתי, בנעימה של צרוּת עין, "ברוֹני הפרוזה העברית", ואף על פי שהייתי שמח יותר על התואר הזה אילו בא מפי אדם נכבד יותר בעיניי, אני מקבל אותו בתודה ובענווה.
עוד מואיל הבריון הבהמי הזה להודות שאני "אמן העברית הישנה", ואני תמהַ ומתפלא, מה מפריע למֵגָלוֹמַניאק הזה לחשו
ב את עצמו לאמן העברית החדשה – בלי הצורך הזה לסלק תחילה מן הזירה את אמציה פורת המרגיז הזה? הייתכן שמה שמקניט באמת את לאור ודומיו הוא שעל כורחם עדיין אני בעיניהם אמן העברית החדשה והחדישה דווקא, אלא שהיא מיוסדת על תרבות עברית רחבה משלהם, והיא להם מעין מזכרת של חולשה ואוזלת יד? בדוֹפי שלָאור מוצא בתרגום הוא מסתפק בדוגמה אחת בלבד (מופרכת כולה, ומובאת בשיבוש, כי ציטט מן הזיכרון ולא טרח לבדוק), והוא מסמיך לזה את האמירה שדברים כאלה מצויים בספר "למכביר", וזאת טכניקה שפלה ידועה של בריונים פחדנים – לזרוק שקר זדוני שמיוסד על ההנחה הנכונה שאיש לא יטרח לבדוק, ומיד להסתלק ולברוח.
דברים כאלה ודומיהם, של אישים בני סמך לכאורה, הם שמעודדים את היווצרות האיבה לתרבות העברית המתבטאת בתופעה כגון תרגומיי שלי, והם שמעוררים את החששות מפניה, בייחוד בקרב התוצרים של החינוך העלוב לעברית בארץ היום. שהרי אם באזובי קיר כמו יצחק לאור נפלה שלהבת, מה יעשו כנימות כמו הגברת "הר הקסמים"? ואף על פי כן, אם נהַנה את הגברת "הר הקסמים" ודומיהָ מן הספק, ונאמר שאולי באמת ובתמים הם לא מבינים כלום, הרי אם נהַנה את יצחק לאור ודומיו מן הספק, ונאמר שאולי אחרי ככלות הכול הם מבינים משהו, ובסתר לבם הם יודעים את האמת, יימָצא שמדרגתם המוסרית נחותה הרבה מזו של הגברת "הר הקסמים" ודומיה.

לקריאה נוספת

"עברית של עין ועברית של אוזן" ("הארץ") – פורת מספר איך ערך את תרגומו של ליפסון ל"בית קרנובסקי"
"אהבה ראשונה" מאת יודורה ולטי, בתרגום אמציה פורת. ביקורת מאת רות אלמוג: "התרגום של אמציה פורת מוסיקלי ויפיפה."
עתליה זילבר על אמציה פורת

תגובות
  1. דודי הגיב:

    אפשר לבקר את האסכולה השמרנית שהוא משתייך אליה, אבל קשה לחלוק על יכולותיו, ידיעותיו ורגישותו – הלשונית והאמנותית.

    תרגום ראוי לציון במיוחד שלו הוא ל"חכמת המסכן" של פלן או'ברייאן.

  2. ז'ניה הגיב:

    בלי להיכנס לדיון על התרגומים של פורת באופן כללי, הבחירה במילה "תרכוס" כתרגום ל"trunk" היא תמוהה, בלשון המעטה. המילה האנגלית היא מילה שגורה ויומיומית, ולתרגם אותה למילה שספק אם אלפית מדוברי העברית מכירים זו החלטה מאוד מאוד משונה ו- מה לעשות- חצצית.

  3. דודי הגיב:

    זה לא כל-כך פשוט. האם תמיד עדיפה מילה מוכרת יותר, גם כאשר אינה זהה במשמעותה למילה המקורית, או שנדרשים לתרגם מילה אחת פשוטה (בצלילה) לצירוף מסורבל?

  4. צביקה א' הגיב:

    דבריו של אמציה פורת, כמובן. יישר כוח.

  5. ז'ניה הגיב:

    לדעתי עדיף לא להתרחק יותר מדי מהמשלב של המקור.

  6. רוני הגיב:

    "אמציה פורת קוצף" – צורמת בעיני. אכן, יש איזו נטייה לזלזל בתרגומיו, ובדרך כלל נתפסים המבקרים לעניינים לקסיקליים, כלומר, מוצאים איזו מילה לא עכשווית מספיק ומתווכחים עליה. גם צבי טריגר, בטיים אאוט, כתב על אי-אלו מילים שלא מצאו חן בעיניו בתרגום העברי של "מלאך האבן" ועל כן המליץ לקרוא אותו במקור "עד שיימצא לו לבוש עברי הולם" (!) בין היתר הרגיזה אותו הבחירה של פורת לתרגם קולסלו ל"סלט כרוב וגזר". העניין הוא, שמה שקובע באמת את טיבו של תרגום אינו הבחירה במילה מסוימת כזאת או אחרת, אלא המכלול, שקשה קצת יותר לתארו.

  7. רוני אחר הגיב:

    על תרגומיו, ואכן חבל.
    חבל לא פחות שהוא בוחר לכנות אשה "כנימה" ולדבר בהתנשאות כזו על מבקריו, זה לא תורם לאיכות הדיון וגם לא מאיר אותו באור מחמיא במיוחד.
    כדאי לפורת לקרוא בעניין זה את מאמרה של נעמה כרמי, עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)
    http://www.notes.co.il/carmi/49420.asp

  8. הדר הגיב:

    אותי מפתיע שהוא מגיב לדברים שנכתבים בבלוג או בפורום. הדבר מעיד על הכוח הרב שיש לכותבים באינטרנט ועל ההשפעה הרבה שלו על החיים שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s