מה שלא ידעתי על "אי הילדים"

פורסם: 28/03/2008 ב-8. כללי ואישי
תגים: , , ,

"שמונה בעקבות אחד" היה אחד הספרים החביבים עלי, כאוהדת גוטמן מצעירותי. כילדה, לא התייחסתי כל כך למחברת ימימה אבידר-טשרנוביץ. לעומת זאת, ב"אי הילדים", ספר שחרשתי שוב ושוב, התקשיתי להחליט אם הסופרת בעלת השם האמביוולנטי מירה לובה היא ישראלית או לא (התשובה הנכונה – גם וגם). אבל הייתי ילדה, היו דברים חשובים יותר ושני הספרים נשכחו מדעתי 

לפני שנה עשיתי סדר במדפי הספרים אצל אמא שלי בבית. מצאתי את שני הספרים ועלעלתי בהם בנוסטלגיה. (למזלם הם היו הראשונים. בספר ה-200 שסידרתי כבר לא עלעלתי. רק איבקתי אותו. בעיני אמא שלי האתאיסטית, כל ספר משול לתנ"ך – אסור להשחית ואסור לזרוק לעולם, ובכלל זה חוברות עבשות של כנסים שאיש כבר לא זוכר…).

יעל דר פרסמה במוסף ספרים השבוע כתבה מעניינת מאד בשם "סופרת הילדים של הימים ההם". הכתבה עוסקת בימימה אבידר-טשרנוביץ', שחיברה את "שמונה" ותרגמה את "אי". מנקודת מבט של מבוגרת, מתרגמת ובוגרת לימודי תרבות, היה לי מעניין לקרוא את הכתבה מציגה את ייחודה של טשרנוביץ': סופרת שכתבה על ילדי העיר בזמן שכולם כתבו על הכפר, סופרת שכתבה בשפת הילדים בזמן שרוב הסופרים האחרים כתבו בעברית "חינוכית" גבוהה, עקודה ונוקשה כדי "לחנך את הנוער".  

טשרנוביץ, לעומת זאת, כתבה על ילדים קטנים המתגוררים במרחב עירוני… בניגוד לספרות שהיתה מגויסת למפעל ההתיישבות העובדת, סיפוריה כללו הורים, בית, צעצועים פרטיים ושיכון, ולא קולקטיב.

מהכתבה התברר לי גם שב"שמונה בעקבות אחד", נוצר שיתוף פעולה פורה במיוחד בין נחום גוטמן לבין טשרנוביץ – הם סיכמו שחגי, גיבור הסיפור, יהיה המאייר הפיקטיבי. מתאים לגוטמן, לא?

מעניין, תקראו. (ותודה לקרן נייזר על ההפניה)

תגובות
  1. טלי הגיב:

    האבחנה הזו של ימימה אבידר טשרנוביץ כסופרת שהתמקדה בחיי העיר בהחלט מאירת עיניים, למרות שתהיתי קצת על הכללתה של לאה גולדברג בקטגוריית הסופרים שהתייחסו להתיישבות העובדת, כי למרות שפלוטו הוא כלבלב מקיבוץ מגידו (ומסתבר, לאור הגילויים האחרונים שאת הסיפור ההוא היא רק חרזה ולא המציאה), "ניסים ונפלאות" ו"ידידי מרחוב ארנון" הם ספרים עירוניים- תל אביבים מובהקים, המפוזר מכפר אז"ר (שגם הוא, למעשה, תרגום-עיבוד ולא יצירת מקור) גר אמנם ב"כפר" אבל נוסע ברכבת והולך ברחוב עירוני ואפילו המגדל בן החמש קומות עומד, אמנם, "בין כרמים ושדות" אבל עדיין, בית משותף של חמש קומות הוא תופעה עירונית מובהקת.

    בכל מקרה הכתבה מעניינת ומחכימה- תודה! (-:

  2. אורי הגיב:

    מעולם לא חשבתי על טשרנוביץ כעל סופרת עירונית דווקא, אבל יתכן שיש בכך משהו – אם כי אינני בטוח שהייתה היחידה שהתמקדה בכך. מכל מקום, דוגמה דומה לכתיבה מסוג זה היא הספר "במעגל הסתרים", בו סיפרה על חבורת ילדים מתל אביב המסייעת לילדים עניים, חלשים ומוכים, מעין חסמבה חברתית ברוח התקופה (שנות החמישים9.

    http://www.aplaton.co.il/story_276

  3. ורד הגיב:

    תודה שהכנסת את הקישור לרשימה שלי על אי הילדים.
    אני צריכה לעדכן שאיתמר לוי מצא עבורי את הספר "אי הילדים". מסתבר שאנשים רבים אוהבים את הספר ומחפשים אותו.

  4. בועז הגיב:

    "אי הילדים" של מירה לובה נכתב בגרמנית ויצא לאור בעברית בשנת 1947…

    …ובשנת 1954 בא וויליאם גולדינג האנגלי, גנב ממירה לובה את 'אי הילדים' – וזכה בפרס נובל לספרות על 'בעל זבוב' שלו, שכולנו מכירים (וחלקנו אף למד אותו לבחינות הבגרות בספרות).

  5. דפנה לוי הגיב:

    כל מיני ספרי ילדות אהובים במיוחד עלי, ואכן – ברובם חבורת הילדים פועלת במנותק מעולם המבוגרים, בפנימייה, בבית יתומים – (או שהגיבור יתום, וכל השאר מקנאים בו- כמו בהארי פוטר, אם נשתדל להיות עדכניות מאוד)-
    יש בזה, אני מניחה, סוג של התעלות, בתקופה של החיים שבה מרגישים תלויים בחסדי העולם המבוגר

  6. פשוט יעל הגיב:

    איך בדיוק?

    מלבד הסיטואציה הבסיסית (ילדים שספינתם נטרפה מגיעים לאי – ואת זה ז'ול וורן למשל עשה עוד קודם ב'שנתיים על אי בודד'), שני הספרים שונים תכלית השינוי. הרי הילדים אצל לובה מקימים לעצמם חברה פחות או יותר אידיאלית – או לכל הפחות הרמונית – שבה כל אחד מהם מגלה כישורים ייחודיים שמסייעים לחיים באי, ואיפלו הנער הסנוב והאגואיסטי הוא בסופו של דבר די בסדר. והם מסתדרים באי כל כך יפה שבסופו של דבר, כשהבן של נשיא ארה"ב מצליח למצוא אותם והם נאספים כדי לחזור למשפחותיהם המתגעגעות, ממש עצוב להם לעזוב את פיסת-גן-עדן הקטנה שלהם.
    את 'בעל זבוב' אמנם לא קראתי, רק ראיתי את הסרט (וסבלתי ממנו), אבל ממה שזכור לי זה פחות או יותר ההפך. החברה שמקימים הילדים היא קצת בעייתית מההתחלה, ותוך לא הרבה זמן היא מתפצלת, משתגעת, נלחמת, ובסופו של דבר מגיעה למצב של כאוס מוחלט.
    לטעון שהסיפור הזה נגנב מ'אי הילדים' זה בערך כמו לטעון ש-'Heart of Darkness' נגנב מ'בארץ לובנגולו מלך זולו' של גוטמן, כי גם הוא מתאר הרפתקאות של אדם לבן באפריקה (אם נתעלם מהעובדה שהפרש הזמנים הוא הפוך… נו, אז לא הצלחתי למצוא דוגמא טובה).

    בקיצור, נא להרגע. 🙂

  7. יעל הגיב:

    קש

  8. בועז הגיב:

    יש די הרבה ספרים שעוסקים בחבורת ילדים על אי.התבדחתי, כמובן, מכיוון ששתי היצירות המצויינות באות משתי תפיסות עולם שונות בתכלית. לובה היא נשית, אופטימית, מוארת. גולדינג הוא קודר, סרקסטי, אפל.

    המעניין הוא, באמת, ההבדל התהומי שבין "אי הילדים" (אי-בוד) של מירה לובה לבין "בעל זבוב" (שחייבים לקרוא!) של וויליאם גולדינג, שבא מגישה הפוכה לחלוטין.

    גולדינג, בניגוד מוחלט למירה לובה, טען שלבו של האדם רע מנעוריו, שהיצור האנושי הוא אכזר ומרושע – וכל הספר כולו מאיר את תפיסתו של האנגלי זוכה פרס נובל לספרות לגבי מלחמת העולם השניה ומכונת ההשמדה הנאצית.

  9. פשוט יעל הגיב:

    מצטערת בועז – הייתי צריכה להבין שזו בדיחה, ולהרגע בעצמי. 🙂 להגנתי אציין שאני לא מכירה אותך, ולכן לא ממש יכלתי לדעת אם מדובר בסרקזם בריא או לא.

    לגבי ההבחנה בין לובה לגולדינג, אתה בהחלט צודק (מלבד ה'נשית' שהשתרבב לשם איפשהו, ואני לא בטוחה עד כמה הוא מוצדק – כמה מהסיפורים הדכאוניים ביותר שקראתי נכתבו על ידי נשים – אבל מצד שני, אולי גם זה מבודח, אז לא משנה). הספר של לובה הוא ספר ילדים מקסים ואופטימי, אבל מה לעשות, לא מתוחכם במיוחד. את הספר של גולדינג, כאמור, לא קראתי.

  10. בועז הגיב:

    בצדק נחשב הספר הזה לאחת מיצירות המופת של המאה העשרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s