איך מגיירים את השיקסע של היינליין, או – אידיאולוגיה בתרגום מד"ב לעברית

פורסם: 25/05/2007 ב-9. מדע בדיוני ופנטסיה

[עבודה שכתבתי בסמינר "אידיאולוגיה ותרגום" בהנחיית ד"ר ניצה בן ארי]

לכל אדם יש אידיאולוגיה כלשהי, ועל ההחלטה אם לתרגם ספר לשפה אחרת וכיצד לתרגם אותו משפיעים הרבה אנשים המצויידים איש-איש באידאולוגיה משלו.
שלב 1: האם לתרגם את הספר בכלל? אולי הוא עוסק בנושאים שפוגעים בציפור נפשם של אנשים שאין לפגוע בציפור נפשם. למשל, בישראל נמנעו עד לא מזמן לתרגם ספרים של סופרים גרמניים, למעט מתנגדים מובהקים למשטר הנאצי כגון אריך קסטנר.
שלב 2: האם לשמור על נאמנות למקור? ואם כן, באילו היבטים? למשל, בספריו של אריך קסטנר הנ"ל, כנסיות הפכו להם לאולמות תמימים, שינקע הפך לנקניק חסר זהות חזרזירית, וכן הלאה. מהספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי" הושמטו בתרגומיו הראשונים קטעים "עסיסיים" רבים משום שנחשבו למיניים מדי בעיני המתרגם / העורך / ההוצאה. טקסטים שהיו כתובים בסלנג נעמדו על קביים והפכו לשפה גבוהה. רומיאו ויוליה הפכו לרם ויעל ואותלו הפך לאיתיאל הכושי. ולא תאמינו, אבל החתול מעליזה בארץ הפלאות חייך בגלל "לביבות של חנוכה", מצרך נפוץ באנגליה הוויקטוריאנית.
כלומר אידיאולוגיה יכולה להשפיע ההחלטה אילו ספרים לתרגם, והאם לשמור על נאמנות למקור בתרגום מונחים / סצינות המתארים דתות / התנהגות מינית / דעות פוליטיות / שפת רחוב וכן הלאה, שאינם הולמים את אמות המידה של ההוצאה או גורמים אחרים בשרשרת קבלת ההחלטות.
המאמר שלהלן עוסק בשאלה האם מופעלת אידיאולוגיה בתרגום מד"ב. המאמר מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בתפיסת המד"ב כשליחות, ומתאר את האווירה ששררה ושוררת עד היום בקרב הנפשות הפועלות בהוצאה לאור של מד"ב; החלק השני דן בשיקולים אידיאולוגיים בבחירת הספרים לתרגום, ומונה את השיקולים המשפיעים על בחירת הספרים לתרגום; והחלק השלישי דן בשיקולים אידיאולוגיים בתרגום הספר, ומציג את ה"אני מאמין" של עורכים ומתרגמים מובילים בנוגע לשמירה על הנאמנות למקור בהיבטים שונים.
בסקירת השפעת האידיאולוגיה על המד"ב בישראל אתייחס לשתי קבוצות עיקריות של "סוכני-שינוי" – דור המייסדים, שפעל משנות השישים ועד תור הזהב הראשון (כולל), והדור הצעיר, שהתחיל את פעולתו בשנות התשעים וממשיך בה עד היום.  
[X=nextPage=X]

חלק 1: האידיאולוגיה – המדע הבדיוני כשליחות

העולם הספרותי מתיימר להיות חדור-אידיאולוגיה, אולם ההנחה הרוֹוחת היא כי "ז'אנרי שוליים" או "ז'אנרים פופולאריים" כמו ספרות בלשית, רומנים רומנטיים, "ספרות-טיסה" וכדומה, אינם שותפים לנטייה האידיאולוגית הזאת. דומה שספרים מז'אנרים אלה אינם אלא "מוצרי צריכה" בלבד העונים על כללים של היצע וביקוש, ושהמניע העיקרי ואולי היחיד של העוסקים בהם (החל בסופר וכלה במוציא לאור) הוא כלכלי גרידא. יש הנוטים לכלול בקטגוריה הזאת גם את המד"ב, ואני מבקשת לטעון שההכללה שגויה ועושה עוול לז'אנר ולעוסקיו-חובביו. המד"ב היה חדור אידיאולוגיה כמעט מיום התבססותו כז'אנר נפרד, והיא משפיעה עליו גם כיום. כפי שציינתי לעיל, המד"ב הוא כפי הנראה הז'אנר היחיד שנוצרו סביבו קהילות חובבים פעילות ושותפות, שהצמיחו חובבים שהפכו לנושאי הדגל. בפרקים על המד"ב בעולם ובארץ כבר ציינתי את השיקולים האידיאולוגיים של העוסקים במד"ב בכלל, ואת המכנה המשותף לישראלים העוסקים בתחום בפרט – היותם משוגעים-לדבר. בתור שכאלה, היו להם מִשנה סדורה היטב ומטרה נעלה – להביא את בשורת המד"ב לישראל.
זה המקום לציין כי בשדה הספרותי של המד"ב, השפעתו של עורך הסדרה גדולה לאין ערוך יחסית לשדות ספרותיים של הזרם המרכזי. בעלי ההוצאות והעורכים הראשיים שלהן כמעט שאינם בקיאים בתחום המד"ב, והסדרות נחשבות בדרך כלל כ"בת החורגת" של ההוצאה. אתר האינטרנט של הוצאת עם עובד[1] ממחיש זאת היטב: סדרות כמו ספריה לעם, סדרת אופקים וסדרת הילדים והנוער זוכות לייצוג מכובד ולפסקה משלהן, ואילו סדרת המד"ב נדחקת לפסקה קצרצרה יחד עם ספרי הלימוד. משום כך כמעט שלא התייחסתי להוצאות כגורם משפיע בשדה המד"ב. השפעתן היחידה כמעט היא פתיחת סדרות או סגירתן על פי ביצועיהן הכלכליים.

דור המייסדים: בניית קורפוס, הכנת הקהל וחינוכו
דור המייסדים, האנשים שפעלו בתחום החל משנות החמישים, מנה קומץ חובבים שלקחו על עצמם את השליחות להציג את המד"ב בפני הישראלים. חנוך טוען כי "עורכים שנמשכו לז'אנר [המד"ב] כקוראים הם אנשים בעלי אג'נדה שחורגת מאידיאולוגיה מסחרית." שתי דוגמאות בולטות לבני דור המייסדים הן עמוס גפן ועמנואל לוטם[2]. עמוס גפן, לדוגמא, הקים כמה הוצאות ספרים (מצפן היא המוכרת מביניהן) והוציא בהן ספרי מד"ב לצד ספרים אחרים, רובם מז'אנרי שוליים אחרים שלא זכו לדעתו להתייחסות הוגנת, כמו מערבונים קלאסיים (אשד 2002). אחר כך תרגם ופעל לתרגום ספרי מד"ב בהוצאות אחרות, שכנע את הוצאת מסדה להקים סדרת מד"ב וערך אותה במשך שנים רבות. ד"ר עמנואל לוטם, מבכירי מתרגמי המד"ב לעברית, תרגם עשרות ספרי מד"ב בהוצאות שונות ואף ערך סדרות מד"ב בהוצאות שונות, היה ממקימי "האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה".
לצד גפן ולוטם פעלו חובבים אחרים כמו אורי ברנשטיין (עם עובד), דורית לנדס ואהרון האופטמן[3] שהצליחו לתפוס עמדות השפעה בממסד המו"לי ופעלו מתוכו מתוך מניעים אידיאולוגיים ומתוך כוונה להקים קורפוס של מד"ב מתורגם, תוך כדי הכנה הדרגתית של הקהל לז'אנר הייחודי הזה. לנגד עיניו של דור המייסדים עמדו שלוש מטרות עיקריות:
א.      הכנת הקהל הישראלי הבלתי-בשל לקריאת מד"ב
ב.      בניית קורפוס יסוד שיהווה בסיס לספרות המאוחרת יותר
ג.        הוצאת ספרים שיוכיחו את עצמם מבחינה מסחרית

דבריו של אורי ברנשטיין, שהיה עורך סדרת המד"ב של הוצאת עם עובד בסוף שנות השבעים, ממחישים היטב את המטרה הראשונה:  

"[הספרים] פורסמו לפי תכנון מכוון, שיועד להכין את הקהל שלב אחר שלב לקריאת ספרי מדע בדיוני מסובכים…" (פוקס, 1978, אצל שגיב-נקדימון 1999)

וגם:

"אורי ברנשטיין עמד בפני בעיה לא קלה: מתוך עשרות היצירות המעולות הראויות לתרגום היה עליו לבחור באלה המתאימות ביותר לקורא העברי, העושה (כך יש להניח) צעדים ראשונים והססניים בשדה בלתי מוכר לו. תן לו מנה גדולה מדי של מדע, של מונחים טכניים, או של רעיונות מוזרים – והקורא יראה עצמו כמי שנכווה ברותחין." (ביברינג, 1977, אצל שגיב-נקדימון 1999)

דורית לנדס, מן המתרגמות הפורות ביותר בתחום המד"ב ועורכת סדרת המד"ב של עם עובד כבר שנים רבות, תיארה בפני גוטקינד (1982):

"את התלבטותה של עם עובד בשנת 1975, עם ההחלטה להציג בפני הציבור הישראלי את התחום הספרותי הזה, העשיר, הרחב, המבוסס ובשבילו – החדש לחלוטין. איך לעשות זאת בלי להפחיד את הקוראים? חשבה דורית. הפתרון שלה היה להתחיל בספרים "מתונים" יחסית, ולא בעלילות שמידת הפלגתם הדמיונית היא קיצונית – ורק בהדרגה לעבור אל הפנטאזיה." (גוטקינד, 1982, אצל שגיב נקדימון, 1999)

את המטרה השנייה הגשימו העורכים של דור המייסדים על ידי התמקדות בתרגום הספרים הקאנוניים של הז'אנר, שמרביתם נוצרו בשנות הארבעים והחמישים, ובסופרים הקאנוניים – אסימוב, היינליין, קלארק, לה גווין ושכמותם. לוטם אמר בראיון אתי כי יש ספרים שבחר להוציא כי "הם היו חייבים להיות בעברית." (הדגשה שלי)
נוצר אפוא מצב שהמד"ב הישראלי "פיגר" בעשור או שניים אחרי המד"ב הזר. חנוך טוען כי "ההתחלה המאוחרת של תרגום בארץ איפשרה להוציא במשך כמה שנים רק קלאסיקות משובחות שבדיעבד הוכיחו את עצמן גם מבחינה מסחרית." ההתמקדות בקלאסיקות ובסופרים המובילים, שסיכויי ההצלחה שלהם היו גדולים יותר, שירתה אפוא את המטרה השלישית – להוציא ספרים שיוכיחו את עצמם מבחינה מסחרית. הרי לא לשווא זכו הקלאסיקות במעמדן הנכבד. הן נמכרו היטב אז וחלקן מוסיפות להימכר היטב עד עצם היום הזה (חולית, אמבר, המוסד). בשיחה שערכתי עם עמנואל לוטם הוא טען שמכיוון שהז'אנר היה בחיתוליו, המייסדים הקפידו להוציא כמות מסוימת של "הצלחות בטוחות" כדי שהצלחתם המסחרית תבטיח את המשך קיומן של הסדרות. עם התבססותן של הסדרות, הרשו לעצמם העורכים לפרסם דברים חדשניים יותר או "בטוחים" פחות, שחלקם הוכיחו את עצמם מאד (סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" למשל, שנמכרת היטב כבר קרוב לעשרים שנה).

הדור הצעיר: לשמור על הגחלת אבל עם האצבע על הדופק
במונח "הדור הצעיר" כוונתי לתאר דור חדש של חובבי מד"ב צעירים (בני 40 ומטה), שגדלו על ברכי הספרות שתרגם דור המייסדים, והגיעו לעמדות השפעה רק בשנות התשעים ואילך. הדור הזה נבדל מדור המייסדים בכך שמד"ב בעברית נראה לו כתופעה מובנת מאליה, ולא פריצת דרך מרחיקת לכת.
לדור החדש יש 2 מטרות עיקריות:
א.      לתפוס את מקומן של סדרות המד"ב שנסגרו או "שקפאו על שמריהן"
ב.      להוציא לאור קלאסיקות מודרניות
הדור החדש חולק לדור המייסדים את הכבוד הראוי לו אולם לא חושׂך ממנו את שבט הביקורת: לתפיסתו, דור המייסדים הוא דור מאובן שקפא על שמריו. דוגמא הממחישה היטב את צִדקת הטענות הללו היא התנהגותה של הוצאת עם עובד בשנים האחרונות: פעם פרסמו שם מבחר רחב מגוּון של ספרים וסופרים, קלאסיקות ותיקות לצד חדשות, ואילו כיום כמעט שלא מפרסמים שם דבר מלבד ספריהם של זילאזני והרברט. האנשים עימם שוחחתי אמרו במרירות כי "[סדרת המד"ב של עם עובד] פועלת מכוח האינרציה" וכי "היא פספסה הרבה ספרים טובים בשנות התשעים". הדור החדש שואף גם למלא את מקומן של הסדרות שנסגרו והותירו אחריהן חלל, כמו הסדרה החשובה של מסדה שנסגרה באמצע שנות השמונים, ובשנים האחרונות הסדרות של זמורה-ביתן וכפי הנראה גם של כתר.
המטרה השנייה של הדור החדש, כפי שמנסח אותה דידי חנוך, עורך המד"ב של אופוס לשעבר ושל מודן בהווה, היא "לתרגם את הקלאסיקות המודרניות", כלומר ספרים חשובים, עטורי פרסים, שיצאו לאור החל מאמצע שנות השמונים והחמיצו את תור הזהב הראשון של המד"ב בעברית. העורכים הצעירים רואים את עצמם בהיבט הזה דווקא כממשיכי דרכם של דור המייסדים שתרגמו את הקלאסיקות הוותיקות, ותופסים את עצמם כתורמים את חלקם לבניין הקורפוס הנזכר לעיל. מאחר שהפעילות בענף דעכה מאד למשך העשור 1982-1992, נוצר מאגר גדול של "קלאסיקות" שזכו להיתרגם רק כשמונה עד עשר שנים אחרי הוצאתן לאור באנגלית (היפריון, המשחק של אֶנדר, שיר של אש וקרח וכדומה). אולם לִכשהצליחו ההוצאות להדביק את הפער, פנו לתרגם ספרים חדשים ונחשבים מיד עם הוצאתם לאור ולפעמים עוד בשלב העותק-להגהה באנגלית. אסף אשרי, עורך המד"ב באופוס, אמר בשיחה עמי כי קהל קוראי המד"ב כיום חשוף הרבה יותר למד"ב מחו"ל מכפי שהיה פעם וגם רמת השליטה שלו באנגלית עלתה, וחלקו מוכן להמתין לתרגום לעברית רק אם מובטח לו שהתרגום יתבצע קרוב ככל האפשר למועד ההוצאה. דור העורכים החדש רוצה וצריך, אפוא, להיות עם האצבע על הדופק.
[X=nextPage=X]

שיקולים אידיאולוגיים בבחירת הספרים לתרגום

מספר שיקולים עיקריים מנחים עורכים בבואם לבחור את הספרים לתרגום ומעצבים את הצנזורה שהם כופים על עצמם ושנכפית עליהם על ידי ההוצאה: אילוצים דתיים, פוליטיים, מוסריים, לאומיים, אלימות. עורכים בכלל ועורכי הזרם המרכזי בפרט שׂשׂים לפסול – או שנאלצים בעל כורחם לפסול – ספרים שנחשבים בעיניהם מסוכנים אידיאולוגית או פוליטית, לאומית או מוסרית, ספרים שעלולים להחדיר רעיונות בלתי רצויים לראש קוראיהם או ספרים שהקוראים יצביעו נגדם ברגליים מאותן הסיבות בדיוק. לכאורה אמורים עורכי המד"ב להיות כפופים לאותם שיקולים. אולם אני סבורה שהמעמד השולי של הז'אנר ותפוצתו המוגבלת, שבדרך כלל עומדים לו לרועץ, דווקא פועלים לטובת הז'אנר בהיבט הזה: העורכים שאיתם דיברתי חשים שבעלי ההוצאות שלהם מודעים לכך שקהל הקוראים המד"ב הוא מוגבל ושֶשְׂדה הספרות המרכזי לא יטרח להקדיש לז'אנר ולוּ מבט חטוף אחד. מכיוון שכך, בעלי ההוצאות מניחים לעורכי המד"ב שלהם לפעול בחירוּת ובאוטונומיה יחסיות, ומודדים אותם כמעט רק על פי רווחיהם.
 

דור המייסדים
דור המייסדים היה פטור מכמה התלבטויות שהדור הצעיר נתקל בהן: בתור הזהב של הז'אנר, הוא התייחד בכך שהיה כמעט "טהור" מהאלמנטים הנ"ל, העלולים להביא לפסילתו של ספר. ומכיוון שהמייסדים התמקדו בקלאסיקות מן הזמן הזה, הרי שרוב הספרים לא הציבו בפניהם את ההתלבטות. אולם מדוע התעלם הז'אנר מן האלמנטים הללו? אשֵרי טוען שחלקו של הסקס, למשל, בטקסטים המד"בים הקלאסיים נגרע במתכוון מפני שהז'אנר עשה אז מאמץ מודע להיחלץ מתדמית הספרות הזולה והרומנים למשרתות. הסקס, אם הופיע בכלל, היה מרומז מאד וכמעט תמיד הטרוסקסואלי[4]. הדת הנוצרית הייתה כמעט נפקדת מהספרים, כנראה מפני שמרבית המחברים היו אנשים לא דתיים. מרבית הדתות שהופיעו היו דתות מומצאות או גרסאות של פגאניות, שלא נחשבו "מאיימות" כמו הנצרות. והאלמנטים הפוליטיים בספרים היו מוסווים היטב תחת אצטלה של התרחשות בעתיד או בעבר, ועל פי רוב לא היו המוטיב העיקרי של הסיפור.
המייסדים כמעט שלא נתקלו אפוא בהתלבטות אם לפסול ספר בגלל האלמנטים הנ"ל, אך נראה שלא היססו לתרגם ספרים שכן הכילו אותם, בתנאי שמעמדו של הספר או הסופר הצדיקו זאת. דוגמא בולטת לכך היא ספריו של רוברט היינלין, ובעיקר "עריצה היא הלבנה", המכילים שפע של התייחסויות למבנים משפחתיים וחברתיים אלטרנטיביים וליחסי מין בלתי קונבנציונאליים וכדומה, שתורגמו לעברית עד האחרון שבהם.
 
הדור הצעיר
הדור הצעיר נתקל במדע בדיוני חדש ומגוּון יותר, שמכיל את האלמנטים "הבעייתיים" ולפעמים אף הופך אותם למוקד הספר. בכמה וכמה ספרים שנכתבו בעשרים השנה האחרונות יש עיסוק אינטנסיבי בדת הנוצרית, לטוב ולרע (הדרור מאת מרי דוריה ראסל, היפריון מאת דן סימונס, איוב מאת רוברט היינליין). חלק מן הספרים החדשים אלימים הרבה יותר מקודמיהם (שיר של אש וקרח מאת ג' ר' ר' מרטין, המשחק של אנדר מאת אורסון סקוט קארד), ועוסקים בצורה גלויה במין, ולא רק הטרוסקסואלי (הר סין ז'אנג מאת מורין פ' מק'קין, Swordspoint מאת Ellen Kushner), וחלקם אף מתארים סיטואציות טעונות מבחינה פוליטית שניתן להקבילן בקלות למצבה הפוליטי-מדיני של ישראל (קול למתים ו-קסנוסייד מאת אורסון סקוט קארד). כמו כן, יש כיום סופרים המביעים אנטישמיות או התנגדות לישראל (צ'יינה מיילוויל, איאן באנקס) בצורה גלויה יותר מאשר הביעו אותן דור הסופרים הוותיק. על פי מה הם בוחרים, אם כן?
ובכן, מסתבר שהעורכים הצעירים אינם חפים מצנזורה עצמית, אך היא מוגבלת מאד. רשימת הספרים שמניתי לעיל, שכולם תורגמו לעברית מלבד אחד שכנראה עתיד להיתרגם בקרוב, מעידה על כך שחור על גבי לבן, טוב יותר מכל הצהרה שהם נשאו באוזני. העורכים אסף אשרי (אופוס), דידי חנוך (מודן) ועמנואל לוטם (זב"מ, מסדה) נוקבים בשיקולים הבאים:

איכות הספר – הנקבעת על סמך דעת העורך, פרסים שהספר זכה בהם או היה מועמד להם, ביקורות בכלי התקשורת של הז'אנר והאנציקלופדיות למדע בדיוני.
מעמד הספר – ספר הנחשב ליצירה "קלאסית" יתורגם כמעט ללא התחשבות בתכניו הספציפיים (ולעיתים אף ללא התחשבות באיכותו הספרותית…), כשהעיקרון המנחה הוא שמחובת העורך להפוך את אבני היסוד של הז'אנר נגישות לקורא העברי.
מעמד הסופר – בדרך כלל יתורגמו גם הספרים הפחות-טובים של סופרים חשובים, מתוך שאיפה להציג בפני הקורא את מלוא מגוון היצירה של סופר זה.
סיכויי ההצלחה של הספר וסיכוייו לכסות את עלויות הפקתו – הנקבעים למשל על פי אורכו, הקושי התרגומי שלו[5] והתאמתו לקהל הישראלי. חנוך משתמש במונח "ספרים קומוניקטיביים" כדי לתאר ספרים שהקהל הישראלי "מתחבר אליהם" בקלות. לוטם אומר על סמך ניסיונו הרב כי אנתולוגיות מד"ב נכשלו בארץ פעם אחר פעם למרות הצלחתן בחו"ל, וכיום ממעטים להוציא אותן פה. מנתוני המכירות ומתגובות הקהל עולה גם כי קהל המד"ב הישראלי של שנות האלפיים, בניגוד לאירופאי ובדומה לאמריקאי, לא מחבב במיוחד מד"ב מודרני "קשה", כלומר רווי טכנולוגיה, ומעדיף פנסטיה ומד"ב רך.
דת – עיסוק בנצרות אינו מהווה בעיה, אולם ספרים מיסיונריים או ספרים התומכים בכתות[6] לא יתורגמו. חנוך סבור כי "הקהל הישראלי לא מתחבר לספרים שמבוססים מאד על נצרות." ספרים אנטי-נוצריים נשפטים אפוא על פי איכותם ולא יתורגמו אוטומטית. עמנואל לוטם מתרעם: "מה אני, אנטי-מיסיונר? הדברים האלה לא מזיזים לי." המגמה האנטי-נוצרית אינה מזיקה לסיכויי הספר להיתרגם, אלא אם התוכן עלול להיות לא ברור או לא רלוונטי לקורא היהודי. פגאניוּת ומיתולוגיוֹת אינן מהוות בעיה.
תכנים מיניים בוטים ואלימות – מהווים גורם מרתיע כמעט רק בז'אנר הפנטסיה, המיועד בעיקר לבני נוער צעירים.
אנטישמיות – מהווה גורם מרתיע רק אם היא מתבטאת בספר עצמו. גישה אנטישמית של המחבר, שאינה מתבטאת בספר, לא תרתיע את העורך ברוב המקרים.
העורכים נוקבים באלמנטים נוספים שעשויים לגרום להם לפסול ספר אך אינם משותפים לכולם, ובהם פאשיזם, אלימות חסרת מטרה, שוביניסטיות על גבול הסאדו-מאזו והאדרת מלחמה לשמה.
נקודה חשובה לציון היא כי חלק מהעורכים הגיעו לפשרה הכרחית: הם מסכינים עם האילוץ להוציא ספרים שאינם טובים מספיק לטעמם, אך נמכרים היטב, מפני שההכנסות מספרים אלה מממנות את הוצאת הספרים האיכותיים יותר, שהפקתם יקרה יותר ושקהל הקונים שלהם לעיתים קטן יותר. לוטם אומר שהוציא במודע ספרים פחות טובים של סופרים בעלי שם כי: "על כל היינליין ואסימוב שאני מוכר, אפשר להוציא שניים-שלושה ספרים טובים." אשרי טוען שסדרות ספרי הנוער הפופולאריים (סדרות כישור הזמן, מבוכים ודרקונים וכדומה) הן "הלחם וחמאה" של ההוצאה, ומאפשרות לו להוציא ספרים טובים, לקחת סיכונים מסחריים. אולם חנוך סבור כי "יש מספיק ספרים טובים שמוכרים היטב ולא צריך להוציא זבל כדי לממן ספרים שרוצים להוציא".
[X=nextPage=X]

שיקולים אידיאולוגיים בתרגום הספר

ספר, גם אם עבר את משוכת הבחירה על ידי העורך, עוד לא נחלץ מהאידיאולוגיה. המשוכה הבאה שעליו לעבור היא המניפולציה האידיאולוגית של טקסטים מתורגמים:

…. [Ideological Manipulation is]: any interference with the text, be it cultural, religious, political or otherwise, imposing modifications that are not due to textual constraints, for the purpose of indoctrination. The interference may consist of additions, omissions or alterations of the original information. The motive is not text-induced, but is dictated by extra-textual extra-literary calculations. (Ben-Ari, 2000, p. 43)

המניפולציות שנערכות בטקסטים מתורגמים נחלקות לשני סוגים עיקריים: מניפולציות בתוכן ומניפולציות במִשלב. הראשונות נעשות על פי רוב כדי להסוות או לטשטש את נוכחותם של אלמנטים בעייתיים, מאיימים, סותרים את האידיאולוגיות ו/או האמונות ו/או הדוקטרינות של קהל היעד, הממסד הספרותי והוצאת הספרים. האחרונות נעשות על פי רוב מתוך רצון לשמור על טוהר השפה, מתוך חשש של המתרגם או ההוצאה שעילגות בטקסט תתפרש כפגם בתרגום ולא כבחירה סגנונית של המחבר, מתוך מחסור במשלבים מקבילים בשפת היעד וכדומה.
בשני המקרים מסתמן שדור המייסדים ערך בטקסטים הרבה יותר מניפולציות מאשר הדור החדש. הדבר עולה בקנה אחד עם הנורמות שהיו נהוגות בקרב מתרגמים ועורכים בשנות הפעילות העיקריות של דור המייסדים (עד תחילת שנות התשעים) ובעיקר בשדה ספרות הנוער, "המטרייה" שתחתיה פורסמו ספרי מד"ב רבים בשנים הראשונות.

מניפולציות תוכניות
דור המייסדים עשה מניפולציות תוכניות בעיקר בתחום הדת: ספרים "עוּדְנו" באמצעות תיקון או טשטוש של אלמנטים נוצריים או פגאניים בטקסט. אלימות ורמיזות מיניות טושטשו בעיקר אם הטקסט יועד לבני נוער, אך בספרים למבוגרים כמעט שלא. שוביניזם היה ממילא מקובל באותה תקופה, ולכן לא נעשה ניסיון לעדן אותו. ומבנים חברתיים וחברות לא אורתודוקסיות, העלולים להיחשב "בלתי מוסריים" הם הרי לחם חוקו של הז'אנר, והם תורגמו במלואם וללא צנזורה, כולל כאלה שאינם מקובלים באותה תקופה בישראל. הופעת פאשיזם בספרי מד"ב היא על פי רוב חלק מהותי מהסיפור, וגם היא תורגמה כמעט ללא שינויים. אלימות וסקס, "מוקשים" משמעותיים מאד מבחינת הנורמות של התקופה, כמעט נעדרו מהז'אנר בשנים ההן, כפי שציינתי קודם, ולכן כמעט שלא היוו בעיה לעוסקים בו בארץ.
הדור הצעיר מתנגד בחריפות למניפולציות תוכן. אשרי סבור שאם מחליטים לתרגם ספר, יש לתרגם אותו באופן נאמן למקור ובלי השמטות וטשטושים. לוטם טוען כי: "אסור לשנות ספר. אדם כתב ספר כי הוא רצה להגיד משהו. הספר הוא שלו, ולמתרגם אין רשות לשנות אותו." חנוך אף קיצוני יותר: "קיצוצים הם חטא, בין כתוצאה מאידיאולוגיה או מתוצאה מעצלנות" (הדגשה שלי) וגם "לא מקומם של מתרגמים, לשפר, לעדן, לשנות את הספר." מניסיוני כמתרגמת תחת שרביטם של אשרי וחנוך, הם אינם מנחים את המתרגמים לעדן את הטקסט. להפך – הם תובעים מהמתרגמים לשמור על נאמנות מקסימאלית למקור ולהימנע מכל צורה של מניפולציה אידיאולוגית. עם זאת, דבריה של חמוטל לוין, עורכת תרגום ועורכת לשונית, מעידים כי אפילו בתקופתנו, הנחשבת פחות משופעת בנורמות של מניפולציה תוכנית, מתרגמים נוטים לעתים לעשות "צנזורה עצמית": "לפעמים אני צריכה לתקן מתרגמים שמעדנים את הטקסט יותר מדי כי הם למדו מהבית שלמילה הכתובה יש כבוד, שספר צריך להיראות ככה." אך החשיבות שמייחסים העורכים לתפקידם של אנשים כמו לוין בשיקום "האותנטיות של הטקסט" מעידה כי הם מבקשים להימנע ממניפולציות בתוכן.

מניפולציות במִשלב
בעוד שמניפולציות תוכניות היו נדירות בדור המייסדים יחסית לנורמות הנהוגות בתקופתו, מניפולציות במִשלב היו דווקא רבות ומפליגות. זה המקום לציין כי ז'אנר המד"ב מתחלק למדע בדיוני ולפנטסיה. באופן כללי ניתן לומר כי במקור (האנגלי בדרך כלל), המשלב בפנטסיה גבוה הרבה יותר מאשר במדע בדיוני, מפני שהיא מתארת חברות עתיקות, לרוב מונרכיות עִם מעמד אצולה, על כל המשתמע מכך מבחינה משלבית. המשלב במדע בדיוני הוא די יומיומי, ולפעמים אף הקדים את זמנו מבחינת שילוב סלנג ושפת רחוב בטקסט. בתקופת המייסדים חלה הגבהה משמעותית מאד של שני הסגנונות בעברית. לוטם מעיד כי אברהם יבין ואמציה פורת, העורכים הלשוניים של הוצאת עם עובד, קיבלו החלטה עקרונית לתרגם את כל ספריה במשלב גבוה מאד. הוצאות מרכזיות אחרות כמו זמורה-ביתן-מודן ומסדה נהגו כמוה, ולוטם סבור כי "שר הטבעות [זב"מ] נפגע מהנטייה השלונסקאית-אברהם יֶבינית-אמציה פורתית להגביה את המשלב." לטענתו, רות לבנית מתרגמת הספר, האמינה כי צריך לתרגם את הספר לעברית חגיגית, לא משנה מה משלב המקור. הוצאת כתר בראשות עדי צמח בחרה דווקא בקו אחר, אולי מפני שתרגמה ספרים חדשים יותר: המשלב בספרֵיה אמנם הוגבה לעומת המקור, אולם לא במידה רבה. לוטם מעיד על עצמו כי בספרים שהוא עצמו תרגם, השתדל לתרגם על פי "נורמות התרגום הכלליות של התקופה". כנראה שדעתו, כי "הסופר בחר מִשלב ובעיית המתרגם היא למצוא את המשלב העברי המקביל," הייתה דעת מיעוט באותה תקופה.
הדור הצעיר נוהג בסוגיית המשלב כמו בסוגיית התוכן: נאמנות מקסימאלית למקור. כתוצאה מכך, אפשר לראות הבדלי משלב ניכרים בין שני התת-ז'אנרים, המשקפים את משלבי המקור. יתר על כן, נעשה ניסיון של ממש לבדל בין משלבים שונים של דמויות שונות בסיפור, מתוך ניסיון למסור את הבדלי המעמדות ביניהם. אשרי טוען כי "צריך לשמור על האופי של הספר המקורי. אסור לשטֵח, אסור להגביה את הטקסט, צריך לבטא את השונוּת של המקור." ודידי חנוך מחזק את דעתו: "הספר צריך להיות בעברית אם במקור הוא אנגלית… התרגום צריך להיות שקוף, לשקף את הספר, שיהיה כמה שפחות ברור שקוראים תרגום, שהחוויה תהיה כמה שיותר דומה לחוויה של קורא הספר במקור." ולוין מדגישה בסוגיה שהיא בעייתית לפרקים: "אפילו הקללות צריכות להיות נאמנות למקור".

 

 

סיכום

 

מטרת המאמר הייתה לבחון את ההנחה כי קיימים שיקולים אידיאולוגיים בתרגום מד"ב לעברית. מן הממצאים עולה כי מרבית הנפשות הפועלות בשדה המד"ב הספרותי בישראל הן חובבים החדורים בתחושת שליחות, ששמו לעצמם למטרה להציג את המד"ב לקורא הישראלי ולהקים קורפוס של יצירות מופת מתורגמות. עם זאת, הם נאלצים לפעול בתוך אילוצים כלכליים-מסחריים שמחייבים אותם להוציא ספרים שאינם נחשבים בעיניהם טובים במיוחד ולהימנע מלהוציא ספרים טובים שסיכויי ההצלחה המסחריים שלהם קטנים. ניתן לומר אפוא כי הם עושים כמיטב יכולתם להגשים את האידיאלים שלהם מתוך פשרה עם כוחות השוק.
מבחינת השפעת האידיאולוגיה על התרגום עצמו – מבחינה תוכנית נעשו שינויים מועטים מאד בטקסטים המתורגמים, גם אם נזכרים בהם נושאים "בעייתיים" כמו מין, אלימות, דת וכדומה. מבחינה משלבית נראה שהעורכים והמתרגמים נוהגים בד"כ על פי המקובל בתקופתם, כלומר שהדור המייסדים הגביה מאד את המשלב ואילו הדור החדש משתדל לשמור על נאמנות לרוח המקור.
נראה שהיותו של הז'אנר בן חורג שולי ברוב הוצאות הספרים הקנתה לעורכים ולמתרגמים עצמאות וחופש מן הנורמות שנכפו על ספרות הזרם המרכזי, והם ניצלו אותן במלואן כדי להגשים את המטרה האידיאולוגית שלהם – לתרגם מדע בדיוני לעברית.

ובעמוד הבא: ביבליוגרפיה


[1] http://www.am-oved.co.il/about-heb.asp

[2] עמנואל לוטם הוא אדם שלא כל כך מתיישב באחת משתי המשבצות – דור מייסדים ודור צעיר. מצד אחד, הוא כבר אינו איש צעיר במיוחד והוא היה פעיל כבר בתור הזהב הראשון; אולם הוא התחיל את פעילותו במד"ב בגיל מאוחר יחסית והוא פעיל עד היום, ובמובנים מסוימים שייך לשני הדורות.

[3] האופטמן וחבריו הקימו בתור הזהב הראשון את המגזין "פנטסיה 2000", שפרסם סיפורים מתורגמים, סקירות ספרות וקולנוע ומכתבי חובבים. המגזין לא שרד שנים רבות, אך נחשב עד היום לפרוייקט מופת בעיני החובבים.

[4] ניתן להניח כי אפשר לייחס את השמרנות הזאת גם לעובדה שרוב הסופרים המובילים במד"ב היו מדענים בני המעמד הבורגני שחשבו שהטכנולוגיה והשפעותיה הן לב הסיפור, ולא היחסים בין הדמויות.

[5] קושי תרגומי – כלומר אם ניתן לתרגם אותו לעברית בלי "לאבד" הרבה מדי בתהליך התרגום. לדוגמא, בפנטסיה יש תת-ז'אנר של פנטסיה קומית שנציגיו הבולטים הם טרי פראצ'ט, טום הולט ורוברט ראנקין, הכותבים ספרים עמוסים בדו-משמעויות של השפה האנגלית, ויש עורכים המגדירים אותם "בלתי-תרגימים".

[6] כגון דת הסיינטולוגיה, שמקימה  – רון ל. הבּארד – הוא דווקא סופר מד"ב ידוע.

[X=nextPage=X]

 

 

ביבליוגרפיה

 

מאמרים
Ben-Ari, Nitsa, 2000, “Ideological Manipulation of Translated Texts”, in Translation Quarterly, Nos 16&17 October 2000
אשד, אלי, 2002, "עמוס גפן – חייו של חלוץ מדע בדיוני בישראל", אתר האינטרנט במה חדשה  http://stage.co.il/Stories/148048
מנהיים, נעה, 2001, "מחתרת המד"ב, המדריך המלא", Ynet, 01/10/01, http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1159988,00.html
שגיב-נקדימון, ענבל, 1999, "מדע בדיוני בישראל", עבודת MA בחוג למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, http://www.tasgiv.com/inbal/thesis/teza.htm . העבודה כוללת גם רשימה של כל ספרי המד"ב שתורגמו לעברית עד 1999.
 
אתרים
עם עובד, אתר האינטרנט של ההוצאה, http://www.am-oved.co.il
 
ראיונות
אסף אשרי, עורך סדרת המד"ב של הוצאת אופוס
דידי חנוך, עורך סדרות המד"ב של הוצאות אופוס ומודן
עמנואל לוטם, עורך סדרות המד"ב של הוצאות מסדה וזב"מ
חמוטל לוין, עורכת תרגום ועורכת לשונית בהוצאות אופוס, אודיסיאה ומודן

תגובות
  1. […] אידיאולוגיה בתרגום מדע בדיוני לעברית – עבודת סמינר […]

    • מסטר יודה הגיב:

      כתוב היטב אבל החלוקה שז'אנרים מיותרת לחלוטין ולכתוב שכישור הזמן היא לבני נוער זאת סתם עליבות זה כמו לכתוב שהארי פוטר זה רק לילדים עד גיל 12 שאני לא הייתי מתחיל בסדרה זאת{לזכותה יאמר שסוף סוף הביאה לזה שהמורים היו עושים שעה שבועית שבה כל הכיתה קראה פרק…}
      אחי עכשיו מקריא לבנו בן ה6 את ההוביט כך מכינים את הדור הבא במשפחתנו הענפה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s