עשור שלם גרתי על גבול תל אביב. ושנאתי אותה. שנאתי את הדוחק והמחנק והצפיפות, הפקקים והכיעור והמטוּת-לנפול. חיכיתי בכיליון עיניים כבר לצאת ממנה לישוב הקטן שבו קנינו מגרש. לא הבנתי את המשוגעים האלה שרוצים לגדל את הילדים שלהם בעיר, מקום שבו ילדים בני שנה כבר לומדים לדחות את הסיפוקים שלהם חצי שעה, כי זה זמן ההמתנה למגלשה הבודדה שעדיין תקינה בגינת השעשועים המטונפת, מקום שבו נדרש ניתוח לאיחוי היד שלך ליד של הילד כדי שלא ירוץ לכביש הסואן – רחוב ברוחב כרכרה וחצי שדוהרות בו 80 משאיות ועוד 1,500 מכוניות רגילות כל שעה. גועל נפש, ועוד מרוכז.
לפני כשלוש שנים רחב ליבנו ויצאנו סוף סוף מהעיר. כיום אנחנו גרים ביישוב קטן בשרון, באחד הבתים האחרונים בישוב. במרחק 5 דקות הליכה יש פרדסים, עוד 5 דקות יביאו אתכם לשדות גזר וחצילים ומקשת אבטיח וחלקות תותים. בין בעלי החלקות לבין השכנים יש הסכם ג'נטלמני – מותר לקטוף, אבל בקטנה – 2-3 גזרים, חופן תותים. לא להגזים. יש פה שלוליות, חול, שדות חרולים או חרציות (תלוי בעונה), חרדונים בשפע, ומדי פעם, כשהולכים לטייל עם הכלב (בלי רצועה!), פתאום מזדנבים מאחוריך סוסים שעשו "ויברח" מאיזושהי חווה. יש פה חניה, כל כך הרבה חניה, ולא צריך לריב עליה. לפני כמה ימים הלכנו להצגה באולם המופעים של בית הספר הזר שיש פה, והכרנו – לפחות בפָנים – איזה שליש מהנוכחים, שכולם היו נרגשים מאד לראות הצגה מהעיר הגדולה. הרגשתי פתאום כמו בסיפורים האלה, על הקרקס שמגיע לעיירת הספר במערב הפרוע. זה נעים. זה אינטימי. זה רגוע ומרגיע.
אבל…
אבל אבל אבל… לקרוא את ההמשך »
רישום ל-RSS
אהרן מגד 


