עָבַד בתרגום

מי שאין לו כוח לקרוא את כל המגילה, להלן התקציר:

לפני כמה שבועות ראה אור הספר המצוין "עד סגירת הגיליון" מאת הסופר המוכשר טום רקמן על עיתון בינלאומי גווע, דרך 10 סיפורים קצרים. לרגל כך, הוזמנתי , על תקן המתרגמת של הספר, לשוחח עם דוד ויצטום בתוכניתו "מהיום למחר" על הספר. בהנאה בלתי מוסתרת החלפנו חוויות מהקריאה והדמויות, הזכרנו קטעים שהיו מוצלחים בינינו במיוחד, והבענו תקווה משותפת שהספר יצליח בארץ כפי שהצליח בעולם (רב-מכר של הניו יורק טיימס!)

והרי לפניכם, בלינק הזה, ההתלהבות המשותפת של דוד ויצטום ושלי מ"עד סגירת הגיליון" [להריץ לדקה ה-19, ונדמה לי שזה לא עובד טוב בכרום]

ומפה והלאה – מאחורי הקלעים:

אז אתמול בבוקר, בעודי טרודה עד האוזניים בניסיון נואש לחלץ מסמך דחוף ממלתעותיה של תוכנת זכרון תרגום אחת (mea culpa – מי שמכניס מסמך מחורבש מקבל חירבוש בחזרה), פתאום מצלצל הטלפון. ולא, לא מיץ פטל מעבר לקו, אלא יולי סימפטית אחת, מהתוכנית של דוד ויצטום "מהיום למחר" בערוץ 1. וגם אם אתם נהנים לנגח את הערוץ הזה, אי אפשר להתכחש לעובדה שעדיין יושבים שם אנשי תרבות מהמעלה הראשונה, כפי שמוכיחה חד משמעית ההחלטה הנבונה להפליא לשדר אייטם בן שש דקות תמימות (נצח במונחי טלוויזיה, מספרים לי מקורותי) על עד סגירת הגיליון (שערכה ביד אמן תרזה בירון-פריד).

רוצה לבוא להתראיין  אצל דוּדוּ, אמרה לי יולי בלשון קִרבה.

שלפתי בזריזות ממעמקי גרוני את הלשון שבלעתי מרוב הפתעה, ועניתי בנונשלנטיות מעושה, כמורגלת בדבר (עלק…), כן, למה לא?

אה-מה-מה, אני אין לי טלוויזיה כבר עשר שנים. אז אין לי מושג שוויצטום משדר תוכנית יומית, ועוד ברבע לחצות. אבל יולי יידעה אותי שעוד באותו לילה אני מתבקשת להתייצב באולפניהם התל אביבים, ולהתראיין על הספר הנהדר הזה. דודו קרא אותו, היא אמרה, ומאד התלהב, ובניגוד למנהגו לסקר ספרי עיון, החליט לסקר גם ספר פרוזה.

לא בחורה רבת-תושיה (ותאבת פרסום) שכמותי תגיד "לא" להזדמנות פז שכזו, גם אם חצות זה לא בדיוק פְּריים-טיים עסיסי, ולכן הסכמתי, וטסתי למספרה להסתיר את ה"זרקה-שיבה".  ומכיוון שאת המסמך הסורר הייתי חייבת להגיש עוד באותו יום, חילצתי אותו מהתוכנה בעור שיניו המפוקסלות, תרגמתי תוך כדי צבע והסתפרות, ותוך כדי החוג של מדורצ'יק ומדורצ'יקון, ישובה על שרפרף עם המחשב על כסא בית ספר, עד שנפטרתי מאחרוני הכבלים המוארקים שמילאו אותו לעייפה. בין גנרטור דיזל לארוחת ערב עוד התקשרתי ל"כתבנו-לעניינֵי", ידיד שהכרתי בעודנו מדשדשים יחד על הקרח באוניברסיטה, לקבל תדרוך מי ומה ואיך בכלל ואם התקף החרדה הזה יעבור לי לפני השידור. (הוא אמר שכן, וצדק. הוא רק לא אמר לי שמרוב אדרנלין, אני לא אצליח להירדם עד ארבע לפנות בוקר…)

בשעה הבלתי-פרברית בעליל 23:00 התייצבתי בסניף התל אביב של רשות השידור, ליעד המאפרת איפרה אותי (לא ידעתי שלעפעפיים יש כושר נשיאה של 15 קילו), ולבסוף נכנסתי לאולפן (שנגדיר אותו בעדינות כווינטאג'י), חשבתי על דברים מרגיעים (שהם לא עניינכם בכלל), ועליתי לשידור.

נ.ב אם יש ביניכם איזה אשף הורדות שמסוגל לקחת רק את הקטע הרלוונטי  מהקובץ ולשמור אותו בתור קובץ עצמאי, תבוא עליו הברכה.